רשב״א על שבועות ח

מכדי אתקושי אתקוש נכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ"מ היכא דלא עבד חיצון. פרש"י ז"ל: כגון שנטרפה שעה שלא היה להם שעיר לעשות בחוץ ואיכא מאן דגריס ונפקא מינה [להגן] לבינו לבינו, כלו' להגין על מה שנעשה בלא ידיעה בין פנימי לחיצון, ולו' שיגן עד שיבא חיצון ויכפר, וי"א דה"ה דהוה מצי למימר דנפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה, וי"א דא"א לומר כן דכיון ששעיר החיצון לא בא לכפר אלא על כפרה א' הוא עיקר הכפרה הזו, ולא הקדימה התורה שיכפר אף את זו אלא להגין עליו בינו ובינו, ולכת"ל לטומאה שאירעה בין זה לזה, הראשון הוא העיקר והשני לתוספת, וכן משמע בכל השמועה שאותו ממכפר כפרה א' הוא עיקר באותה כפרה והשני שמכפר שתיהן הוא הטפל בה. ואיכא מ"ד דאי לטומאה שאורעה אמאי לא מכפר אף על יש בה ידיעה בתחלה, דמ"ש אי יהב רחמ' כפרה לשאין בה ידיעה בתחילה להני לשיש בה ידיעה בתחילה אם אורעה בין זה לזה או לא (לא) לה חיצון לטומאה שאורעה כלל, אלא ודאי לא לטומאה שאורעה אתי, אלא להגן על מאי דאתי בין זה לזה, ולבתר הכי אקשי' ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ונ"מ לטומאה שאורעה בין זו לזו כלו' חיצון מכפר אדידיה כפרה גמורה כדיניה דהוא עיקר כפרה ואדפנימי להגן ולשיש בה ידיעה בתחלה כפנימי דחיצון אינו עיקר בכפרה זו אלא טפיל בה.