רשב״א על שבועות מז:

ורב ושמואל שבועת ה' מאי דרשי ביה. נ"ל קושטא דהדין שמעתא כך היא, דרב ושמואל לית להו דר' אבא אלא כל שמחויב שבועה ואינו יכול לישבע זוזי היכא דקיימי קיימי, ולא עוד אלא במקום שהוא נוטל בלא שבועה אלא שמן התקנה חייב שבועה כמת לוה בחיי מלוה ואחוכ מת מלוה דאין בני מלוה יכולין לישבע וזוזי היכא דקיימי קיימי, וכ"ש לדידהו בששניהם חשודים דמדינא כל שחשוד לוה חזרה שבועה לסיני אלא שהתקינו שיהא שכנגדו נשבע ונוטל וכי חשוד מוקמינן ליה אדיניה וזווי היכא דקיימי קיימי, וכן הדין לרב ושמואל בכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כמודה מקצת ואומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אי נמי עד אחד מעידו שהוא חייב לו והלה אומר איני יודע וכן בנסכא דר' אבא חזרה שבועה לסיני, ולדידהו שבועת המשנה כשכנגדו חשוד על השבועה תקנת מלוה היתה דכיון דהלוה חשוד כדי שלא יהא חוטא נשכר תקנו למלוה שישבע ויטול. וא"ת א"כ לרב ושמואל כל מודה מקצת ואומר חמשין אית לך בידי וחמשין לית לך למה ישבע ליהמניה במגו דאי בעי אמר חמשין לא ידענא והיא טענה יפה לו טפי מחמשין לית לך דהוא מעיז טפי, לא היא דאף הוא נשבע שאינו יודע. ומסתברא דלדידהו נשבע בנקיטת חפץ דאי לא אתי לאערומי. וא"ת השתא דאמרת דרב ושמואל לית להו דר' אבא כלל אף ר' אבא ע"כ לית ליה דרב ושמואל, וא"כ קשיא לן דהא ר' אמי דאית ליה דר' אבא איהו ניהו דאמר לקמן גבי הא דרב ושמואל נימא בה מילתא אם עמד בדין כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אלמא כל שאינו יכול לישבע שבועת התקנה פקע ממונא ואע"ג דמדין תורה אית ליה, א"כ אף כשכנגדו חשוד שהתקינו שלא יטול המלוה עד שישבע כל שאינו יכול לישבע כגון ששניהם חשודים ליפקע ממדנא ולמה העמידוהו על דין תורה ואמרו חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ויכולני לומר דר' אמי לית ליה דרב ושמואל והאי דקאמר נימא בה מילתא לטעמייהו דרב ושמואל קאמר וטעמייהו קא מפרש וליה לא ס"ל, אלא דאכתי לא ניחא דאנן אית לן דר' אבא ואית לן דרב ושמואל אלא דלא מוספינן עלה, ואם א"א לר' אבא ור' אמי דאית להו הא דרב ושמואל ורב ושמואל נמי א"א דאית להו דר' אבא ור' אמי אנן היכי מזכינן שטרא לבי תרי. אלא ע"כ נראה דר' אבא ור' אמי אפשר דאית להו דרב ושמואל במת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה, ואע"ג דרב ושמואל לית להו דר' אבא ור' אמי, ומסתברא לי טעמא משום שאינו דומה שבועה שהתקינו שישבע שכנגדו של חשוד לשבועה שהתקינו שישבע הבא ליפרע מנכסי יתומים, לפי שתקנת הבא ליפרע מנכסי יתומים תקנה קבועה היא לכל מי שבא ליפרע מנכסיהן, ועשאוה לדברי רב ושמואל תקנה קבועה בין בחיי מלוה בין לאחר שמת מלוה והלכך כל שאינו יכול לישבע פקע וזוזי היכא דקיימי לוקמי, ולדברי רב ושמואל הוא הדין לכל השבועות הקבועות כגון זו דפוגמת כתובה ומתה וכן בעד אחד מעידה שהיא פרועה ומתה ואע"פ שדבר תורה נפרעין הן בלא שבועה, ואפשר דר' אבא ור' אמי אפי' בהני ס"ל כוותייהו וסבירא להו דבמקום תקנה קבועה מסיעין אותה מדברי תורה ומעמידים אותה על התקנה כאילו היא שבועת התורה, אלא דרב נחמן אמר בהני הבו דלא להוסיף עלה ואנן קיי"ל כוותיה בהא אבל כששניהם חשודים אינו כן לפי שהלוה מחויב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, ומדינא משלם, ותקנת שבועה כנגדו אינה קבועה אלא מטולטלת שהרי בכל שאר חביריו לא תקנו שבועה זו כלל אלא כל שמודה במקצת ואומר בשאר איני יודע וכן בעד אחד מעידו שהוא חייב לזה והוא אומר איני יודע וכן בנסכא דר' אבא כולן נוטלין בלא שבועה, וכדמוכח בהדיא בפ' שבועת העדות גבי הכל מודים בנסכא דר' אבא שהוא חייב, אלא שבחשוד תקנו מפני שחשו לו כדי שלא יהא כל אחד ואחד תובע יותר ממה שהוא חייב לו ולא שבקת לי' חיי, הלכך בשאפשר לשכנגדו לישבע ישבע אבל נל ששניהם חשודים מחזירין אותו אצל חבריו שמשלמין בלי שישבע שכנגדו, כך נ"ל. וא"ת א"נ נא ונאמר דאף רב ושמואל אית להו בששניהם חשודין כר' אבא ולמה אמרו דלדבריהם שאמרו ביתומין מן היתומין כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אף כששניהם חשודין חורה שבועה לסיני, דלמא לא היא אלא אפילו לדידהו נמי ישלם, וי"ל דאין ה"נ דהכי הוה לן למימר אלא דהכא לאו חדא מגו חבירתה נפקא להו אלא בפירוש שמיע להו מדרב ושמואל דטעמא דידהו משום דקא סברי דכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע חזרה שבועה לסיני, ולפיכך אמרו דאפי' בשבועת התקנה כי הא דרב ביתומין מן היתומין זוזי היכא דקיימי לוקמי ואע"ג דמדינא שקלי בלא שבועה מסיעין אותם מדבר תורה מפני ביטול שבועת התקנה, וכ"ש כששניהם חשודין דמדינא חזרה שבועה לסיני ולא משלם כלל אלא שהתקינו לשכנגדו שישבע ויטול אבל כשכנגדו נמי חשוד לא התקינו, דכל שאינו יכול לישבע מעמידין אותן על דבר תורה וזוזי היכא דקיימי לוקמו. ורב נחמן דעבד עובדא יחלוקו ע"כ נמי לית ליה דרב ושמואל, והיינו דאמרי' לקמן אמר רב נחמן אי איתא לדרב ושמואל איתא ואי ליתא ליתא ואקשינן אם איתא איתא ומי מספקא ליה והא עבד רב נחמן עובדא יחלוקו כלומר וכל מאן דאמר יחלוקו אי אפשר דאית ליה דרב ושמואל, וטעמא דמילתא דהא רב נחמן דעבד כר' יוסי הוא דעבד וכדאיתא לעיל ורב ושמואל כר"מ ס"ל דאמר חזרה שבועה למקומה ומפרשי ליה אינהו חזרה לסיני, וכן פרש"י ו"ל לקמן גבי ההיא דאם איתא איתא. ועוד דהא טעמיהו דרב ושמואל משום דכל שהטילו עליו שבועה ואפי' שבועת התקנה ואינו יכול לישבע פקע וזוזי היכא דקיימי לוקמו, ואם איתא דרב נחמן אית ליה דרב ושמואל בששניהם חשודין נמי הוה ליה למימר שלא יטול כלום שהרי הוטלה על הלוה שבועה ואינו יכול לישבע, אלא ודאי דרב נחמן לית ליה דרב ושמואל אלא מעמידין אותם על דברי תורה אלא מיהו בהא דיתומין מן היתומין חייש ליה הואיל ונפקא מפומיהו ולא מוסיף עלה. ומסתברא דעיקר דברי ר' יוסי ורב נחמן דס"ל כותיה משום דמספקא להו דינא בכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע אי אמרי' חזרה שבועה לסיני או חזרה שבועה למחויב לה הלכך מספק דיני' יחלוקו, כך נ"'ל, וכן בנסכא דר' אבא וכן בכל מקום שהוא מחויב שבועה מדאורייתא אינו יכול לישבע לר' יוסי ולרב נחמן דס"ל כותיה יחלוקו מספק דיני' דחזרה שבועה לסיני או למחויב לה. אבל משמו של ר"ת ז"ל אמרו דרב נחמן אית ליה דר' אבא אלא דקסבר דהכא שניהם מחויבין שבועה וכיון שאינן יכולין לישבע זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה, והביא ראיה מדתנן בפרק השואל זה אומר שאולה מתה וזה אומר איני יודע חייב ואמרי' בגמ' לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופרקי' הכא בשיש עסק שבועה ביניהם כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אלמא רב נחמן כר' אבא ס"ל, ואינו מחוור דהא אמרי' הכא דהא דרב נחמן כר' יוסי אמרה ומשום דאית ליה כר' יוסי הוא דעבד עובדא יחלוקו ור' אבא כר"מ דאמר חזרה שבועה למקומה, ועוד דא"כ אפשר דרב נחמן אית ליה כרב ושמואל ביתומין מן היתומין דלגבי שניהם וושודין מתוך ששניהם מחוייבין שבועה זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה, ואע"ג דלוה מדינא משלם ואין על המלוה אלא שבועת התקנה, אם כן לגבי יתומין מן היתומין דשבועה לגבי יתומין של מלוה היא דכשאין יכולין לישבע דינא שיפסידו הכל וא"כ מאי קא מקשי' לקמן אי איתא והא עבד רב נחמן עובדא יחלוקו כלומר דלדידיה ליתא לדרב ושמואל, אלא ודאי ליתא להאי טעמא, וההיא דפרק השואל לאו ראיה היא דהתם מתני' היא ור"מ היא דאמר הכא חזרה השבועה למקומה, ור"נ לפום מאי דאמרי' התם פריש לה חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל לדידיה לא סבירא ליה אלא כר' יוסי דאמר יחלוקו, ועל כן פסק הרי"ף ז"ל כר' אבא ודלא כרב נחמן אלא מתוך שאינו יכול לישבע משלם את הכל.

גמ' אמר רבי טורח שבועה זו למה כו'. פי' קס"ד דרבי דהא דקתני במתני' שניהם נשבעין ונוטלין לאו נוטלין מבעה"ב קאמר שאין בעה"ב חייב אלא סלע אחת אלא ה"ק שניהם נשבעין ונוטלין סלע אחת כיצד החנוני נשבע לבעה"ב ונוטל כיון שהמחה הפועלים אצלו ואמר לו שילוה לו ויתן להם ‪ולא‪[‬]‬ אמר בעדים תן להם, וחוזרין פועלין ונשבעין לחנוני ונוטלין ממנו, ולפיכך אמר רבי טורח שבועה זו למה כיון דסוף סוף הוא חייב ליתן לפועלים ישבעו עכשיו הפועלים ויטלו ולא ישבע חנוני כלל דאפוכי מטרתא ל"ל, ואמר ר' חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית דשניהם אית להו תביעה עליה, דפועלים אמרי לי' [‬עבידתא‪[‬ גבי דידך היא וחנוני א"ל אפסידת אנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה.

אמר רבא פועלין נשבעין לבעה"ב במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה. ודוקא בדאיתיה לחנוני הא ליתיה לחנוני אמרי לי' פועלים אייתי את לחנוני, וה"ה לחנוני שנשבע בפני פועלים דהוא הדין והוא הטעם ובדאיתנהו לפועלים.

שני מלוים ולוה אחד היינו מתני'. כתב הרמב"ן ז"ל פרש"י ז"ל דכי היכי דבמתני' אחד מהם נוטל ממנו שלא כדין ואפ"ה משלם הוא לשניהם ה"נ לא שנא, ולפי זה לא למדנו שישבע אא"כ אמר לי' אישתבע לי כשאר כל השטרות, אבל רבינו הגדול כתב דהיינו מתני' לגמרי ונשבעין ונוטלין, ולפ"ז אפי' כתוב בו נאמנות נשבע.