רשב״א על שבועות כג:

ודילמא על ידי תערובת. לאו למימרא דדינא הכי, דודאי היכא דאמר שלא אוכל פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין אסור בכל אחד ואחד מהן בלי תערובת, אלא הכי קאמר דילמא פת פת דקאמר לא לחלק קאמר, אלא סבור הוא שאלו אמר פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין לא יהא אסור אלא בפת תערובת ג' מינין אלו. והא נמי דקאמר אלו אמר מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא מינייהו, דינא ודאי לאו הכי דאפילו הני נמי אסירין ליה, אלא כנגד מחשבתו אמר דדילמא סבור הוא שאלו אמר כן לא יהא אסור באלו עצמן אלא במינן.

ה"ג כפר"ח ז"ל: הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור או לא. וה"פ דאי לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור, ודאי לא מחייב אכללא, דהא תנינן דחייב אפרטא תלת ואם איתא הרי נשבע על שלשתן בכלל, וכיון שכן איך מחייב אפרטא דהא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, אלא אי אמרת מי מחית איניש נפשיה אפחות מכשיעור היינו כללא להתחייב היכא דאכל כזית משלשתן, אעפ"י שאין כשיעור מכל אחד ואחד משלשתן דלהכי כללינהו והדר ונשבע על הפרטין, ואלו אכל מכל אחד מהן פחות מכשיעור אינו חייב על הפרט, ואסיקנא דלא מחייב על הכלל, דע"כ כיון דאמר שלא אוכל פת חטים פת שעורים לא נפיק כשיעור מכלל שבועתו א"כ היכי משכחת דמחייב אפרטי, והא מושבע ועומד הוא. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ואמ' דשבוש הוא ול"ג אלא הכא מאי. וכעיקר בעיין דקא מבעיא לן אי מחייב אכללא קשיא לי שאלו אתה עושה כאלו נשבע דידך כלל שלא אוכל הרי אתה אוסרו על כל מידי דמיכל ואפילו בכולא פת אסרתו בכלהו פתיתין בשבולת שועל ושיפון, וי"ל שאינו נשבע בכלל אלא במה שנשבע בפרט.

מפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא. איכא למידק דקושיא זו ה"ל לאקשויי מעיקרא, ונ"ל דמעיקרא דלא הוה ידע במאי מוקי לה לא מצי לאקשויי, עד שידע במאי, אבל קושיא דאקשי מרישא לסופא מקשי שפיר, משום דהוה ס"ד דכולה תניתין בחד גוונא תנו, ומשום הכי מקשה ליה דממה נפשך בהאי גוונא דמפוקי לה למתניתין ע"כ תקשי רישא לסיפא, דאפילו תוקמא לסיפא בגוונא דתיחול שבועה אף באיסורים א"כ תיקשי רישא, ואי תוקמא לרישא בדלא חילא אאסורי' תיקשי סופא והשתא דאמר דרישא בסתם וסיפא במפרש, הדר אקשי ליה דבמפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא כנ"ל.

הא דאמרינן: בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה ככולי עלמא. איכא למידק מ"ש האי טעמא דנקט, דמשמע דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמא בחצי שיעור כר"ל, והא חצי שיעור דר"י דבר תורה וכדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא איסורא בעלמא אע"ג דה"ל איסור דאורייתא לא אמרינן בכי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא אפילו באיסור עשה בלבד אמרינן (לקמן שבועות כה, א) אין שבועה חלה על שבועה, ועוד דהתם בפרק בתרא דיומא אמרינן דמודה ר"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, ופריך עלה מהאי מימרא דמוקי ר"ל מתניתין בחצי שיעור, ואם איתא דאית ביה אפילו איסור דרבנן היאך חלה עלה שבועה ואסיקנא התם דכיון דאית ליה היתר מדאורייתא מיחייב עלה קרבן שבועה, דאלמא משמע דכל דלית ליה היתר דאורייתא קרינן מושבע ועומד מהר סיני, וי"ל דחד מתרי טעמי נקט, עי"ל דהא דקאמר בשלמא ר' יוחנן לאו דוקא ר' יוחנן אלא ר' יוחנן ורב ושמואל דכולהו אוקמוה בכולל ולא בחצי שיעור, אלא נקט ר' יוחנן משום דאיהו בר פלוגתיה דר"ל, ורב ושמואל לא שמעינן להו בחי שיעור אי דאורייתא או לא, לפיכך נקט האי טעמא דסליק לכולהו. אלא איכא למידק מאי קאמר דר' יוחנן אוקמה ככ"ע, והא איכא תנאי טובא דלית להו איסור כולל, ואפילו ר"ש כדאמרינן בסמוך לדעת ר' יוחנן, וי"ל דלאו ככ"ע ממש קאמר, אלא בין לר' עקיבא בין לרבנן דמתניתין, ואם תאמר אם כן אפילו ר"ל מוקי לה כוותיהו במפרש חצי שיעור בין לרבי עקיבא בין לרבנן, ויש לומר דסתמא דמתניתין לאו במפרש היא, ואי בדלא פריש לא אתיא כרבנן אלא כרבי עקיבא בלחוד.