רשב״א על שבת קט:

במה דברים אמורים בשלא נשתהא שם אבל נשתהא שם אסור. פירוש: אמי משרה וימה של סדום קאי, אבל במי טבריא אפילו נשתהא, תדע דהא קתני בברייתא רוחצין במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה, ואי בלא נשתהא אפילו במי משרה נמי.

ים הגדול אים הגדול לא קשיא, הא ביפין שבו הא ברעים שבו. ומסתברא לי דמילתא פסיקתא קתני, יפין שבו אפילו נשתהא, רעין שבו אסור אפילו לא נשתהא, מדלא הזכיר כאן שהוי כלל, והא דקתני בברייתא קמייתא לא בים הגדול ולא במי משרה, לאו למימרא שיהא זה כזה ותרוייהו בדאשתהי, אלא תרוייהו לאיסורי האי כדיניה והאי כדיניה. ויש מפרשים דוקא בדאישתהי מדתני לה בהדי מי משרה, ולפי דבריהם יש לי לומר דמה שלא הזכיר כאן אשתהי ולא אשתהי, משום דסמיך אמאי דאמרן מעיקרא דאוקים ההיא דאין רוחצין בים הגדול דוקא בדאשתהי, ואכתי על ההיא תירוצא קיימא, אלא דאסיקנא השתא דלאו כולא מלתא תליא בשהוי בלחוד, אלא אף ביפין שבו ורעין שבו. וכסברא ראשונה נראה מדברי הריא"ף ז"ל.

מתני': אין אוכלין איזוב יון בשבת. תוספתא (פי"ג, ה"ז): אין לועסין מצטיכא בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר, לא ישוף אדם סם יבש בשיניו בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה, ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר.