רשב״א על נדה ט

זקנה שעברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים. ראיתי מקצת ספרים מהמפרשים ז"ל שפירשום דהא מני ר' היא, דאמר בתרי זימני הויא חזקה ודלא כרשב"ג והא דבעי ר' הכא תלתא זימני, משום דראייה ראשונה אינה ראויה להצטרף, דכיון דעברו עליה ג' עונות סמוך לזקתנה, חשבינן לה מסולקת דמים, וכי הדרא וקא חזיא אין ראיה זו אלא כמקרה וארעי, לפי שכן דרכן של זקנות מפסיקות וחוזרות ורואות פעם אחת ושוב אינן רואות והביאו ראיה לדבריהם מהא דתניא בסמוך תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים וכשהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שנייה מטמאה מעת לעת ואמרינן פעם ראשונה דייה שעתה שנייה מטמאה למפרע מני ר' היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה, ואמרינן אימא סיפא עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה אתאן לר' אליעזר רישא ר' וסיפא ר' אליעזר, ואסיקנא כולה ר' אליעזר ובוסתות סבר לה כר', אלמא כולה ברייתא רישא וסיפא רבי היא, דאי לא ליקשי נמי רישא ורישא דרישא רשב"ג ומציעתא וסיפא ר' היא ואפילו הכי קתני רישא פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים וכן עברו עליה ג' עונות פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים וטעמא דמילתא כדאמרן, דאף זו שאינה ראוייה לראות, פעם ראשונה אינה אלא כמקרה וארעי ואינה ראויה להצטרף, ומתניתין דקתני במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, התם בשקרבה ראייתה בשנייה, דאיגלי מילתא דהפסקת ג' עונות ראשונות לאו סלוק דמים הוו, ועדיין לא הגיעה זו לכלל זקנה, אבל בשרחקה אף ראייה שנייה זקנה היא, אלא שרואה היא דרך מקרה, וצריכה חזקה. וקשיא לי להאי פירושא דהא שקלי וטרו בהאי סוגיא ובסוגיא דלקמן אמוראי טובא רב גידל ורב כהנא, ועוד דאפליגי חזקיה ור' יוחנן בכתם שבין שנייה לשלישית, אבל בין שלישית לרביעית לכולהו טמאה דאיתחזקה לה בדם שלישית, והיאך איפשר לומר דחזקיה ור' יוחנן פליגי אליבא דלאו כהלכתא, ואנן בוסתות כרשב"ג סבירא לן, כדאיפסיקא הלכתא ביבמות פרק הבא על יבמתו בסופו (מד, ב) ופלוגתא דחזקיה ור' יוחנן על כרחין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היא, מדדחינן לדחזקיה מדאמר ר' שמעון בן יהוצדק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות רוקה ומדרסה בשוק טמא ועוד, דאילו בתינוקת שהגיע זמנה לראות, אפילו בראייה ראשונה כתמה טמא לחזקיה מיהא, דהא לחזקיה כל היכא דאילו חזיא מטמיא, כתמה נמי טמא, והילכך אפילו כתם נמי שבין ראשונה לשניה טמא, ולא עוד אלא מסתברא לי דלכ"ע נמי, ומסתברא נמי דאפילו קודם ראייה חוששת לכתמה, ודייקנא ליה מדתניא לעיל (נדה ה, א) ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן, ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם, ושלא הגיע זמנה לראות כתמה טמא אלמא כתמה טמא ואע"פ שלא ראתה עדיין. ואי אמרת דהכי קאמר ותינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה שתי ראיות או שלש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא ליתא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אם ראתה שלש וארבע למר כדאית ליה ולמר כאית ליה כתמה נמי טמא, אלא על כרחיך אפילו קודם שתראה קאמר והילכך הא דחזקיה ור' יוחנן דמודו דלית לה כתם עד דאיתחזקה בדם, וכל דלא מטמינן ראייתה למפרע כתמה טהור, ודאי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היא. ותמה על עצמך היאך נחלקו חזקיה ור' יוחנן ורבין וכל נחותיה מא דאמרו משמיה דר' שמעון בן יהוצדק אליבא דר' דלית הלכתא כותיה. ויש אומרים דלא איפסיקא הלכתא כרשב"ג אלא בוסתות, כלומר בקביעות וסת, דקתני במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בראייה שנייה מטמאה מעת לעת, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מטמאי משכב ומושב. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא, כיון דאתיא ביבמות למפסק הלכה בפלוגתא דר' ורשב"ג, ואמרינן בוסתות ושור המועד דהלכה כרשב"ג בנשואין ומלקיות הלכה כר', מאי טעמא שיירה לזו דחזקת דמים, ה"ל למימר בנשואים ומלקיות ודמים הלכה כר', אלא ודאי דחזקת דמים בכלל וסתות הוא והכא נמי בשמעתין לחזקת דמים וסתות קרי ליה, כדאמרינן ר' אליעזר היא ובוסתות סבר לה כרבי, ואע"ג דלגבי מתניתין דקתני במה אמרו דייה שעתא בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, שקלי וטרו עלה רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל, לאו אפעם ראשונה ושנייה קיימי, אלא לומר, דהא דקתני במתניתין דמטמאה למפרע כשראתה אח"כ אמאן קאי, מר אמר אכולהו קאי, ולר' כדאית ליה ולרשב"ג כדאית ליה, ומר אמר אבתולה וזקנה הדה כדינה והדה כדינה, אבל מעוברת ומניקה אינן בכלל משנתינו, דלעולם אינה מטמאה למפרע, דדיין ימי מניקתן דיין ימי עבורן. ועוד קשיא לי, דאם איתא דראייה ראשונה לא מצטרפא, היכי מקשינן אפילו פחתה ואפילו הותירה ולא מיבעיא כונה, אדרבה כי כונה קבעה לה וסת, דכיון דלא מצרפינן ראייה ראשונה וחשבינן לה למקרה וארעי, א"כ אפילו לר' לא קבעה לה וסת להפלגת שלש שלש עונות, דהא כי מגרעת לה לראייה ראשונה לא אשתיירו אלא תרתי ראיות, ותרתי ראיות לא נפקא מבינייהו אלא הפלגה אחת, ובהפלגה חדא ליכא מאן דאמר דקבעה לה וסת. וליכא למימר דלא מצרפינן לה לראיות, אבל הפלגה דבינה לבין ראייה שניה מצרפים להפלגה שבין שנייה לשלישית, דאי מצרפה לה לראיות זיל הכא ואחזקה ראיות וזיל הכא וקבעה וסת להפלגה, ואי לאו ראיה היא אלא מקרה ועראי, וסת נמי לא תקבע, דראיית בקרי אינה אלא כעין אונס, וכל שתקבענה מחמת אונס לה קבעה לה וסת, ובראית הקרי מקרה נמי יש לנו לומר כן. אלא שיש לומר בזו, דכיון דראתה פעם שלישית איגלי מילתא דאף הראשונה לאו מקרה היתה ולא מסולקת דמים היא אלא וסת הוא שנשתנה, אלא אכתי קשיא אידך. ונראה דהא ברייתא ואידך ברייתא דלמקן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, תרוייהו אתיאן בין לרשב"ג בין לר' דכל שראתה שלשה פעמים בין זקנה בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות הוחזקה בדם ואפילו לרשב"ג, דכיון דאיתחזקא תלתא זימני איגלי מילתא דראיה ראשונה לאו מקרה הוא, בין בזקנה בין בתינוקת, אלא בזקנה איגלי מילתא דשנוי וסת הוא ולאו סלוק דמים, וכשכוונה ראיותיה קבעה לה וסת להפלגת שלש עונות, דהא איכא שלש הפלגות, ושינוי וסת הוא, שעקרה את הראשון וקבעה לה וסת משלש עונות לשלש עונות, אבל פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה אפילו לרבי, בין בזקנה בין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דכיון דזקנה מסולקת דמים היא ותינוקת קודם זמנה חוששין שמא פעם ראשונה שלהן מקרה וארעי היא, ושניה עדיין לא הוציאה מחשש ראשון ולא החזיקה אותה בדם, אלא הרי זו כראיה ראשונה, אבל פעם שלישית הרי זו חזקה וגלוי ששאר הראיות הקודמות לא מקרה הוו אלא שינוי וסת הוא בזקנה ומהרו לבא בתינוקת. והלכך בין לר' בין לרשב"ג בעינן תלתא זימני, ובתלתא זימני סגי להו לכ"ע. והא דתנן במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, ולכולי עלמא אזקנה ובתולה מיהא קיימא, אלמא לרבי בתולת דמים בתרי זימני מתחזקה, התם בתינוקת שהגיע זמנה לראות היא וכפרש"י ז"ל שם. ואם תאמר אפילו בשלישית היכי מטמיא למפרע לרשב"ג דהא עד תלתא זימני לא איתחזקא והילכך עד רביעית לא תטמא למפרע כשור המועד, עד דעת דנגח נגיחה רביעית לא משלם לרשב"ג, לא היא דהתם עד נגיחה שלישית לא איתחזק, אידך כי לא נגח מאי משלם, אבל הכא כיון דאיתחזקא בתלתא זימני, ממילא מטמיא טהרות למפרע, וכענין שאמרו בריש חזקת הבתים (בבא בתרא כט, א). ולהאי פירושא מתניתין נמי דבמה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה הרי היא ככל הנשים, איפשר נמי דבזקנה מודה בה רשב"ג, ובשקרבה ראייתה בשנייה, כענין שאמרנו לפי הפי' הראשון, משום דכל שקרבה ראייתה מוכחא מילתא דלאו סלוק דמים הוה בה כלל, ומיהא בבתולה לא מודה אלא סתמא כר', ומיהא סתמא בתרא עדיפא דלקמן בפרק האשה סתים לן כרשב"ג. וא"ת כיון דבשלישית איגלי מילתא דלאו סלוק דמים הוה כלל, נטמא למפרע מעת לעת ואפילו בראיה ראשונה. כבר השיב בזו רש"י ז"ל, דמעת לעת דרבנן הוא, וכל שבשעת ראייתה בחזקת טהרה אין מחזיקין אותה למפרע. וא"ת והלא הקשו לעיל גבי היתה בחזקת מעוברת וראתה ואח"כ הפילה רוח אמאי אין מטמאין אותה למפרע. י"ל דהא איכא רב פפי דפריק נמי הכין הנח מעת לעת דרבנן, ואע"ג דרב פפא לא שני הכין, אלא משום דראשה כבד עליה, דמשמע הא לאו הכי מטמינן למפרע, שאני התם דאיגלי מילתא דלאו עובר הוה, ובטעות הוה מוחזקת במעוברת, אבל הכא אכתי איכא למימר דמעיקרא לא שכיחי בה דמים והשתא הוא דאתרעאי, ואי נמי התם דבסמוך לראיה הפילה איפשר לטמויי, אבל הכא דלאחר תשע עונות לא אפשר וליכא למימר הכין.