רשב״א על נדה נב:

ורבנן סברי אמר רב אסי עד שיהו שתי שערות במקום אחד. ומיהו לרבנן שתים בקשרי אצבעותיה של יד או של רגל הוו סימנים דלא בעינן דוקא במקום ערוה דקים להו לרבנן אפילו בקשרי אצבעות יד ורגל אינן אלא כשגדלה. ורמב"ם ז"ל שכתב (בפ"ב מהל' אישות הי"ז) ששתי שערות אלו צריכין שיהיו במקום הערוה לא נתחוורו דבריו. ומכל מקום בגבה וכריסה ממש לא הוו סימן, וגבה וכרסה שאמרו כאן הכל במקום הערוה וכריסה היינו שפתי מקום הערוה, וגבה למעלה ממנו דהיינו כף, וכפיר"ח ז"ל וז"ל מקום תפוח באשה למעלה מאותו מקום ונקרא כף וכיון שמתגדלת מתמעך והולך ומפני שהוא מקום תפוח קורין אותו על גבה כלומר הוא מקום גבוה וזהו על גבה. וכריסה היא מקום שפתי הערוה ושניהם במקום אחד כי הגב והכרס מקום אחד הן ע"כ.

מהו דתימא כל כהאי גוונא מביאה קרבן ונאכל קמ"ל. כתב הרמב"ן ז"ל אין לפרש קמ"ל דאינו נאכל אלא מביאה אותו דהא כתמים הם ואפילו בידוע שמגופה בא, דבר תורה טהורה היא כדאיתא לקמן בריש פרק הוראה כתם (נדה נט, .) אלא על כרחינו הכי קאמר קמ"ל דאינו נאכל ואינה מביאה. ולבי מגמגם בדבר זה דאם כן מאי קאמר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל והיאך היה באיפשר דנטעה בא כיון דכתמים אינן אלא מדרבנן. איפשר דה"קמהו דתימא כיון דראתה שתים ובהרגשה אף כתם זה בהרגשה בא ולאו אדעתה ומביאה קרבן ונאכל, קמ"ל לא אמרי' דבהרגשה בא וכיון שכן דאינה מביאה קרבן כלל. ורש"י ז"ל נראה שפי' דמביאה קרבן ואינו נאכל.