רשב״א על נדה ד:

הא דאקשינן: מכדי ספק טומאה ברשות היחיד הוא. פירוש אככר פריך וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר וככר נמי מאי קושיא, דילמא משום דשלא במקום מציאתו הוא. וליכא למימר דאליבא דר' יוחנן פריך, דלר' יוחנן נמי שלא במקום מציאתו אין שורפין אלא תולין משום מעלת טהרות דלא דמי לסוטה. וי"ל דאליבא דכולהו פריך, דמעיקרא הוא דהוה טעי מקשה, וקסבר דטעמא דככר משום דשלא במקום מציאתו, אבל קושטא דמילתא אינו אלא משום דתולין באדם טהור להקל וכדקתני טעמא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו ומ"ה קא פריך כיון דאיכא למתלי באדם טהור ואיכא למיחש נמי שמא נתגלגל על המדף וטמאו, הוי ליה ספק נגע ברשות היחיד דספקו טמא כנ"ל.

ואי בעית אימא הכא בטומאה דרבנן דכתיב קול עלה נדף. תמיה לי ואפילו בטומאה דאורייתא אמאי טמא כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. ומאן דקא מקשה נמי ספק טומאה ברשות היחיד הוא, היכי מקשה הכין כיון דהוי דבר שאין לו דעת לישאל. אך כך מצאתי בתוס' רבי אלחנן ז"ל בשם רשב"ם ז"ל דה"פ, ואיבעית אימא אפילו יש בו דעת לישאל טהור משום דטומאה דרבנן היא. ואכתי ק"ל לדעת המקשה מאי קא מקשה.

הא ד אמר אביי לרבה א"כ תהא דייה שעתא ואמרינן דרבה נמי לחדודי לאביי הוא דקא בעי. קשה ליה דילמא טעמייהו דרבנן משום דאשה מרגשת בעצמה לפיכך אינה מטמאה מפקידה לפקידה כהלל, ומיהו משום סייג חוששים לה מעת לעת, וכאותה דאמר לו הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתא ומי' עשה סייג לדבריך. וי"ל דהכי קאמר ליה, אם איתא דמשום דאשה מרגשת לימא כשמאי, ואי משום סייג לימא כהלל ומאי שנא מעת לעת.