רשב״א על נדה לו.

תא שמע יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשיטתן ובית הלל לשיטתן בשלמא לרב דאמר מעין א' הוא משום הכי מטמא לח ויבש. פירוש משום דבית הלל סבירא להו דבימים וטבילה תלא רחמנא אלא ללוי אמאי מטמא לח ויבש. קשיא לי ולרב גופיה מי ניחא דבשלמא לבית הלל ניחא אלא לבית שמאי אמאי אינו מטמא לח ויבש דהא מודו בית שמאי ביולדת בזוב דבעי ספורים דלאו ביומי לחודייהו תלא רחמנא אלא ביומי וטבילה וכיון שכן אף לבית שמאי ליטמא לח ויבש דהא מסתר סתר, והיינו דבעי אפילו בית שמאי ז' נקיים מדם לגמרי ביולדת בזוב ואפילו בימי טוהר, וכיון דדם טוהר ביולדת בזוב סתר כדם נדה אפילו לב"ש, אם כן אפילו ספרה, כיון שלא טבלה וראתה תסתור הספירה, כדין זבה דעלמא שספרה ולא טבלה וראתה שסותרת ספירתה למפרע. ומכאן נראה לי לדקדק דאפילו זבה דעלמא שספרה ולא טבלה וראתה אינה סותרת ספירתה שאין סתירה אחר ספירה, אלא אם ראתה בי"א דעדיין בימי זיבה היא אינה אלא זבה קטנה דבר תורה וטובלת לערב וטהורה ואם בימי נדה אינה צריכה ספירה אלא טובלת ליל שמיני וטהורה, אלא שיש לומר דאינה ראיה דשאני יולדת בזוב הרואה בתוך ימי ספירה משום דבעינן נקיים מדם וכיון שרואה בנתיים לא עלתה לה ספירה כלל משום דאותו יום מיהא סתרה ובעינן אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה כלל מפסקת ביניהם, כרבא (לעיל לג,ב) אי נמי לא סתרה כל הספירה אלא יומו בלבד כאביי וכרמי בר חמא דאמרי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם וכיון שהוא מעכב מלספור כדם נדה משום הכי הוא עצמו מטמא כדם נדה. אי נמי משום דטעמא דבית שמאי בדם היולדת שלא טבלה משום דאילו טבלה וראתה טהורה כדאהדרו להו לבית הלל לעיל, והילכך יולדת בזוב שראתה תוך ימי ספירה דאפילו טבלה טמאה הרי דמה כדם הנדה, והילכך לאחר ספירה שאילו טבלה טהורה הרי היא כיולדת גרידתא שלא טבלה וראתה. והא דאמרינן לעיל לבית שמאי איצטריך דקאמרי ב"ש מעין א' הוא ביומי תלא רחמנא ה"מ יולדת גרידתא דשלימו לה יומי אבל יולדת בזוב דבעיא ספורים לא, לאו למימרא דביולדת בזוב קסברי ב"ש דביומי וטבילה תליא מלתא כב"ה אלא לומר דכל שלא ספרה לא שלמו להו יומי ומטעמא דאמרן דאפילו טבלה טמאה והיינו דלא קאמר אבל יולדת בזוב דבעיא ספורים ביומו וטבילה תלא רחמנא אלא הני מילי יולדת גרידתא דשלימו להו יומי אבל יולדת בזוב דבעינן ספורים לא כלומר לא שלימו להו יומי והיינו נמי דללוי דפריך הכי לעיל כי אוקמה להא ברייתא בשופעת וביולדת נקבה שפסקה שבוע קמא ושבוע בתרא לא פסקה אפילו הכי קתני בית שמאי אומרים מטמא לח ואין מטמא יבש אלמא דלדידהו אפילו יולדת בזוב לא תליא מילתא כלל בטבילה אלא בספירה לבד אבל זבה דעלמא דביומי וטבילה תלא רחמנא כל שראתה קודם שטבלה ואפילו לאחר ספירה הרי היא סותרת ספירה למפרע ובעי ז' נקיים כנ"ל. אח"כ ראיתי כסברא זו בנמוקי רבינו הרבה החסיד ר' יונה מ"כ וראיתי שם שרבותינו הצרפתים ז"ל מסופקים בדין זה. וכן מצאתי בתוס' דמסתברא שאפילו בזבה בעלמא אין סתירה אחר ספירה דאפילו בתוך הספירות לא הוי טעמא אלא משום דכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אבל לאחריהן לא איכפת לן ואפילו ראתה קודם טבילה. וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל שדקדק מהא דלוי דיולדת בזוב אי נמי בזמן הזה דמשוינן להו לכולהו כיולדת בזוב שאם ספרה שבעה נקיים ואח"כ ראתה קודם שטבלה לא סתרה ספירה למפרע מדאוקמא לוי להא ברייתא ביולדת נקבה בזוב ובשבוע קמא פסק ובשבוע בתרא לא פסק ואפילו הכי ספירה דשבוע קמא עלתה לה ואפילו לבית הלל דאמרי דביומי ובטבילה תלא רחמנא, אלא שאין ראיתו ראיה דאפשר דלבית הלל דאמרי דביומי לא עלתה ספירה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב כן מפורש זה לשונו שכתב בפ"ז מהלכות איסורי ביאה ספרה ז' נקיים ולא טבלה ואח"כ ראתה דם הרי זו טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טהור אינן ראוין לא לנדה ולא לזיבה אבל עצמו של דם טמא ומטמא אחרים כדם הנדה עד שתטבול. ומכל מקום אפשר לדברי הרמב"ם ז"ל אלו דזבה גרידתא מודה הוא שכיון שהם ראויים לזיבה שסותר ספירה לגמרי ולענין פסק הלכה ביולדת בזוב אי נמי בכל יולדות דהאידנא דמשוי' להו כיולדות בזוב אם ספרה ז' נקיים ואפילו ימי לידתה שאינה רואה בהן דקיי"ל דעולין לה לספירת זיבתה כדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא אם ראתה קודם שטבלה לא סתרה ספירה וטובלת וטהורה לבעלה במקום שנהגו לבעול על דם טוהר כדין תורה, אבל אם ראתה תוך ספירה אותו יום שראתה אינו סותר ואינו עולה כדקי"ל בסמוך דכל הגורם סותר ושאינו גורם אינו סותר ודם טוהר כיון שאינו גורם לא נדות ולא זיבה אינו סותר אלא שאינו עולה דבעיא נקיים מדם לגמרי כדבעי' למכתב קמן בס"ד ואע"ג דבעיא אחר אחד לכולם הא קי"ל דלא איכפת לן אלא שלא תהא טומאת שבעה מפסקת ביניהם כטומאת זיבה ולידה הא סתירת יום מפסקת ולא איכפת לן ואחר אחד לכולן קרינן להו.

הלכתא כרב לחומרא והלכתא כלוי לחומרא. ואע"ג דאמרינן בפרק ראשון דעירובין (ו, ב) ובריש פרק אלו טרפות (חולין מד, א) דמאן דעביד כחומרי דמר וכחומרי דמר דסתרן אהדדי עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך שאני הכא דמספקא לן אי כמר ואי כמר ומספקא אזלינן בכולהו לחומרא ודכותה איתא לקמן בפרק יוצא דופן (נדה מז, ב) גבי איזהו סימנא הלכה כדברי כולם להחמיר. והקשו בתוספות ללוי דאמר שני מעינות הן מהא דתניא בבכורות בפרק יש בכור (מו, .) גיורת שיצא פדחת ולדה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן כלוי אמאי אין נותנין לה ימי טהרה והלא אינו אלא כדם מגפתה. ויש מתרצים דאמר לך לוי הא מני בית שמאי היא דאמרי מעין אחד הוא אי נמי אמר לך אנא דאמרי כתנא דשוין כדקאמר הכא. ומיהו אכתי קשיא מהא דתנן לקמן פרק יוצא דופן (נדה מ, א) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה והכא ליכא לדחויי הא מני בית שמאי היא דלא סתים לן תנא כבית שמאי וכדאקשינן נמי עליה דלוי בפירקא קמא (יא, .) גבי וצריכה להיות בודקת חוץ מן היושבת על דם טוהר דאוקמוה לוי התם כבית שמאי. ואקשינן עליה וסתים לן תנא כבית שמאי ופריך סתם ואחר כך מחלוקת היא ואי מתניתין דיוצא דופן כבית שמאי מחלוקת ואחר כך סתם היא ונ"ל דמההיא ליכא לאקשויי כלל דאמר לך לוי דקים להו לרבנן דכל שאינו נולד דרך בית הרחם אין מעין טמא נסתם ואין מעין טהור נפתח. אבל בתוספות תירצו הכי קאמר אין נותנין לה ימי טהרה שאם ראתה בז' של זכר או בשבועים של נקבה הויא תחלת נדה דאין טומאת לידה עליה ומונה ימי נדות בתוך ימי טוהר. אי נמי כיון דמן המקור אתי אע"ג דשתי מעינות הן הדם טמא ומטמא את האשה דלא טהרה תורה אלא בישראל וביוצא דרך בית הרחם.