רשב״א על נדה כג.

מאי נפקא מינה לאיתסורי באחותה. פירוש הא מאי נפקא מינה לאו ר' זירא א"ל הכין לר' ירמיה אלא ר' ירמיה גופיה הוא דא"ל כלומר והא דבעי מינך נפקא מינה לאתסורי באחותה וה"ה דהוה מצי למימר לאתסורי באמה ובאם אמה אלא דכל עיקר בעינן לאיתויי לר' זירא לידי גיחוך הוה, וכל היכא דהוה מצי לרבויי בתמיהי הוה מרבה ומשום דאסור אחות אשה אינו אלא במחיים דאשתו, ולר' ירמיה ודאי לא הוה מספק ליה כלל דהא נפל הוא ולא תפסי בה קדושין אלא משום גיחוך בעלמא הוא.

והא דאמרינן: למימרא דחיי. כלומר דמדנסיב לה באחותה ולרבויי בתמיהי משמע דחיי טובא והא אמר רב יהודה אמר רב לא אמר ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים כלומר אבל הוא עצמו אינו מתקיים כלל וכל שכן שאינו חי הרבה שתהא יותר תמיהא באיסור אחותה דנקט, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, אבל הרמב"ן נ"ר פירש דאעיקר בעיא דקבל בה אביה קדושין קא מהדר מדקאמר קבל בה אביה קדושים אלמא בן קיימא הוא דאי לאו בר קיימא הוא אפילו בעודנה חיה אין קדושיה תופסין בה דנפל הוא ובן שמונה חי הרי הוא כאבן.

והא דאמרינן: לא אמר ר' מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים. לאו למימרא דהיינו עיקר טעמיה דר' מאיר כלומר דכל שבמינו מתקיים הרי זה ולד דהא ר' מאיר יצירה יצירה הוא דגמיר, אי נמי משום דעיניהם דומות לשל אדם או הולכות לפניהם כשל אדם אלא הכי קאמר אע"ג דר' מאיר גמר יצירה יצירה לא אמר אלא באלו שיש במינן מתקיים אבל אלו לא היה במינם מתקיים לא, ולאפוקי גוף אטום הואיל ואין במינו מתקיים דכותיה וכן פרש"י ז"ל.