רשב״א על נדה כ:

אימיה דשבור מלכא שדרא דמא לקמיה דרבא הוה יתיב רב עובדיה קמיה ארחיה ואמר דם חמוד הוא. נראה לי דרב עובדיה הוא דארחיה, רבא לא הוה בקי בדמים, וכדאמרינן לעיל. ותדע דרב עובדיה הוא דארחיה,מדקאמר הוה יתיב רב עובדיה קמיה ואי לא עביד רב עובדיה מידי, למה ליה למימר דהוה יתיב קמיה, ואין דרך התלמוד לומר הוה יתיב ר' פלוני קמיה, אלא בענין שאותו שהיה שם עשה או אמר שום דבר, אבל בכדי לא, ושוב לא נצטרך לומר דלעיל גרסינן רבה והכא גרסינן רבא כנ"ל.

האי דם חימוד הוא. פירשו המפרשים דם חימוד וטהור הוא והוא תימא, דהא אמרינן (לקמן נדה סו, א) תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים, והתם משום חשש חימוד הוא, אלא משמע דדם חימוד טמא, והאי דקאמר דם חימוד הוא, לא כדי לטהרה אמר כן, אלא כדי להראות חכמתו.

ילתא אתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וכו'. והא דלא אחזיתיה לרב נחמן בעלה שהיה ג"כ בקי בהן כדאמרינן לעיל (נדה יט, ב) רב נחמן אמר כדם הקזה, אלמא בקי היה בהן, אלא היינו טעמא דדילמא מיגניא באפיא אי נמי לא היה בעיר, אבל ודאי יכול היה לראות כתמי אשתו מדתנן במסכת נגעים (פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרובו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ משל עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא מני בהדייהו שאינו רואה דמי אשתו וכן כתוב בתוספות.

ומי מהימנא אין והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. וא"ת א"כ למה הביאתו לפני חכמים י"ל לפי שאינה יכולה לראות בעצמה במקום תלמידי חכמים משום כבודם, וכדאמרינן לעיל דעולא לא חזא דמא בפומבדיתא ולא ר' אלעזר באתריה דרב יהודה.

הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם לא איפשיטא, ולחומרא. וקשיא לי אמאי לא מהימנא, והא לא מחזקינן לה בטועה בדמיונות ולא במשקרת, מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ואפילו בדאי' לה חזקה סמכינן עלה מדכתיב וספרה לה לעצמה, וכדאמרינן בכתובות (עב, א) פלוני חכם טהר לי את הכתם וי"ל דכל היכא דאיתיה לדם, ושור שחוט לפניך, לא סמכינן עלה דפלוני חכם טהרו כל היכא דאיכא חכם דמטמא ליה, אי נמי דמסתפקא ביה אלא דאכתי ק"ל דא"כ היכי אתינן למפשטה ממעשה דילתא, והא התם לא הוה מסתפק ביה בטומאה ר' יצחק, דאדרבה מעיקרא דכייה ואיהי היא דאמרה ליה דרבה בר בר חנה טמא לה וכיון דהדר אמרה ליה דכל יומא מטהר והשתא הוא דחש בעיניה, לא אדיבורה בלבד הוא דסמך אלא אחזותי' דידיה ואנפשיה הוא דסמך ומטהר וי"ל דמ"מ כיון דמטמיא מסהדותה, ואי לאו דהדרא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה לא הוה מטהר ליה, אלמא איהי היא דמהימנא למימר כזה טיהר לי וסומכים אדיבורה. ומשני שאני רב יצחק דאגמריה סמך כלומר לא כך היה מעשה, אלא מתחלה ועד סוף דכי לה ודקא קשיא לך חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר הני מילי מסברא דנפשיה אבל רב יצחק אגמריה סמך. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דלא הדר ביה משנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, אלא דכיון דאהדרה היא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה סמך אגמריה להאמינה, הא משום גמריה בלחוד אינו רשאי לטהר מה שטמא חכם מעיקרא. והביאו ראיה מההיא דאמרינן בריש פרק אלו טרפות (חולין מד, ב) ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב יתיב ובדיק לה ברוב עובי' אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מיניה בתליסר פשיטי, ואקשינן והיכי עביד הכי, והתניא חכם שמטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר, ומשני שאני התם דרב לא אסרה, ואקשינן תו וכיון דאורי בה חכם היכי אכל והכתיב ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ופרקינן הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך אלמה התם רבה בר בר חנה גמרא הוה בידיה, ואפ"ה כי אקשינן עליה מדתניא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, לא פרקינן דאגמריה סמך אלא דרב לא אסרה הא אלו אסרה לא היה רשאי לסמוך אגמריה ולהתיר. ולא היא דדילמא שאני התם דקושטא דמילתא ניחא ליה, לשנויי ועדיף מינה קא משני, אי נמי כי משני לבסוף דרבה בר בר חנה אגמריה סמך הדר ביה משנויא קמא דאמר דרב לא אסרה, אלא אפילו תמצא לומר דמעיקרא אסרה רב, אפילו הכין רבה בר בר חנה אכשרה משום דסמך אגמריה. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק אלו טרפות בס"ד ויש לי שם ראיות על פי' זה: