רשב״א על נדרים סה.

תניא המודר הנאה מחברו בפניו. כלומר שנדר בפניו שלא יהנה ממנו אין מתירין לו אלא בפניו. ומכאן מביאין קושיא על דברי רבינו תם ז"ל שכתב בגיטין [ומובא כאן בתוספות ד"ה דתנן] שלא אמרו אלא מי שקבל טובה מאותו שנדר לו בפניו, כגון משה לגבי יתרו וצדקיה לגבי נבוכדנצר, והכא לא משמע הכין דמודר הנאה מחברו קאמר. והא דתניא שצריך בפניו, יש מפרשים דלאו דוקא בפניו אלא בידיעתו, ואפילו שלא בפניו ואפילו בעל כרחו, וכטעמא דמפורש בירושלמי [כאן פרק ה' הלכה ד'] מפני החשד, כלומר שלא יחשדנו שהוא עובר על נדרו, כשלא ראה או ידע שהתירו חכם, ועוד טעם אחר בירושלמי [שם] מפני הבושה, כלומר שאנו רוצים שיתבייש בפניו, ולזה הטעם אפשר דצריך לפניו ממש ואפילו בעל כרחו, וכבר כתבתי יותר מזה בגיטין פרק השולח בסייעתא דשמיא. ואמרו מקצת המפרשים דלא אמרו אלא לכתחלה הא אם עברו והתירוהו מותר, והביאו ראיה מהא דצדקיה, והראב"ד ז"ל [דמובא כאן, בר"ן ד"ה והיכי] חלוק בדבר, מפני שהכתוב צווח ומענישו [דברי הימים ב' פרק ל"ו פסוק י"ג] על דבר אשר מרד במלך נבוכדנצר אשר השביעו באלקים, וגם זה כתבתי שם בארוכה. ואם תאמר סנהדרי עצמה היאך עברה והתירה, יש לומר דלדבר מצוה מתירין, וצדקיה היה מצטער ביותר שלא היה יכול לגלות, ומתבטל על ידי כך ממלאכת שמים, וגם מצות המלך שמצוה עליהם להתירו היא מצוה (עליכם) [עליהם – לפי הר"ן] לקיים, כן תירצו בתוספות [כאן ד"ה אמרו לו].