רשב״א על נדרים סא:

אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השיטה. קשיא לי דכיון דבדינא פליגי ולא בלישנא היאך אפשר לומר לרבי מאיר לאסור עד שיצא, והלא באומר עד הפסח כלהו מודו דאינו אסור אלא עד שיגיע, ואם כן כל שכן עד לפני, דעד לפני הפסח לא משמע אחר הפסח אלא לפני הפסח. ונראה לי דעד לפני עד מה שקרוי לפני הפסח קאמרי דהיינו פרס הפסח (ומר) [ורבי מאיר – לפי השי"מ] אמר עד שיצא. וכן מצאתי בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ג'] דגרסינן התם אמר ר' בון הכל מודים בפסח שהוא מותר, מה פליגין בפרס הפסח הדין אמר עד שיגיע, והדין אמר עד שיצא עד כאן. ואם תאמר מאי שנא עד הפסח דלכולי עלמא עד שיגיע, ומאי שנא עד פרס הפסח דפליג רבי מאיר ואמר עד שיצא. ויש לומר דכל היכא דאמר עד פרס הפסח אפילו רבי מאיר מודה דאינו אסור אלא עד שיגיע, אלא באומר עד לפני משמע ליה עד לפני ממש דהיינו רגע האחרון שבפרס שהיא לפני הפסח ממש, ורבי יוסי סבר כל האומר לפני כאומר עד הפרס דלכולי עלמא עד שיגיע. כן נראה לי. ולהאי תירוצא רבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא, וקיימא לן כרבי יוסי לקולא, אבל בקדושין פרק האומר [סו, ב] אמרינן דבלישנא בעלמא פליגי, דרבי מאיר סבר עד לפני ממש, ורבי יוסי סבר עד דמיתפני פסחא קאמר, ולההיא אוקימתא לא מפכינן למתניתין אלא לברייתא, ורבי מאיר לקולא בנדרים ורבי יוסי לחומרא. ושם בפרק האומר הארכתי יותר בסברת הראשונים בפסק הלכה לפי שיטה זו, ולפי שיטה שלשם בסייעתא דשמיא. ירושלמי: פרק ששי הלכה א'] בפרק הנודר מן המבושל אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם, אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה, מה ביניהו אמר קונם יין שאני טועם עד החג, על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג, על דעתיה דרבי יאשיה מותר, ומסיק דאף ר' יאשיה מודה שהוא אסור לא אמר רבי יאשיה אלא לחומרין. עד כאן. ולפום גמרא דילן כלהו מודו דאין הולכין בנדרים להחמיר אלא אחר לשון בני אדם, וכדאיתא בפרק הנודר מן המבושל [לעיל (נדרים מט, א)], הלכך בין להקל בין להחמיר האומר בחג יום טוב האחרון של חג בכלל.

מתני': עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע. והוא הדין לאומר עד שיהא דהא אין זמנן של אלו קבוע דאיכא חרפי ואפלי. ואיכא מאן דאמר דאלו זמנן קבוע, חדא כיון דמשנה לשנה הם באים, ולא אמרו באין זמנן קבוע אלא באומר לכשילך פלוני למקום פלוני דאפשר להקדים ולאחר. ואינו נראה דהא קתני עד הקיץ עד שיהא הקיץ, עד שיתחיל העם להכניס בכלכלות נמי הרי הוא כבציר וקציר, וכן דקדק בתוספות. ומיהו ראיתי למקצת מן הראשונים שפירשו עד הקיץ אסור עד שיהא, ואימתי יהא כשיתחילו העם להכניס בכלכלות, ומכל מקום אין פירושן עולה כלל, חדא דאם כן למה לי להאריך כל כך, הכין הוה ליה למימר עד הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות, ועוד דאם איתא היכי קאמר דעד הקיץ היינו עד שיהא, לא היה לו לומר אלא עד שיגיע, דאילו עד שיהא היה לו לאסור עד שיצא, דהיינו עד שיקפלו המקצועות. ירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ג']: קבע זמן למשתה בנו, ואמר קונם יין שאני טועם עד שיהא (מתתה) [משתה – לפי השי"מ] כמי שזמנו קבוע, או מאחר שיכול לדחותו ולעשות לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע, ולא פשטוה התם ולחומרא אזלינן.