רשב״א על מנחות פו:

לא הלכו אלא לאורו, מכאן נרא' לישב קושיא שהקשו התוס' בפ' במה מדליקין דקאמר וכי לאורו הוא צריך והלא כל מ' שנה לא הלכו אלא לאורו ומקשי מאי קאמר מ' שנה גם עתה אין אנו הולכים אלא לאורו. והא לא קשיא דלאור כבוד שכינה קאמר שבעמוד הענן ועמוד האש האירה במדבר ולכך קאמר לאורו ר"ל לאור עצמו הילכך אינו צריך לאורו דהוא בעצמו מאיר להם ואין הפי' שלאורו לאור שלו דירצה לומר לאור שברא כמו השמש והכוכבים אלא מאור עצמו קאמר דהוא ראיה יתירה דאינו צריך לאורה ומאי דבמקום א' קאמר לאורו ובמקום אחר קאמר לאור' נר' דשני ברייתות הם:

ולא ממה שנזרע ביניהם. ק"ל הא תינח גבי שמן דתני ולא ממה שנזרע ביניהם אבל גבי יין קשיא דתיפוק לי דהוי כלאים בכרם ואסור היין ואע"ג דקי"ל כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ה"מ למילקי אבל מ"מ נאסר בלא מפולת יד כדאמרינן גבי המעביר עציץ נקוב בכרם בפ' כל שעה ובכמה מקומות וכן המסכך גפנו בב"ק ואין לומר דמיירי הכא בשל כותי דז"א חדא דשל ישראל הוא ועוד דבכותי נמי אסירי שהרי אפי' בחוצה לארץ גזור בהו רבנן, אלא נ"ל דמיירי שנזרע ביניהם בשיעור הרחקה שהצריכו חכמים לזורע ביניהם שיש ביניהם י"ו אמה כדי עבודת הכרם כדאמרינן בפ' קרחת הכרם גבי מעשה בצלמון, ומ"מ נרא' דוחק לומר כן מפני שפירש"י לעיל גבי שמן הטעם מפני שהזרעים מכחישין הזיתים, וכאן אם יהיה ביניהם שיעור הרחקה איך יכחישו הגפנים, ושמא אעפ"י דלא ינקי שמא מכחשי, אי נמי מיירי בשאר זרעים ואינם חטה ושעורה ואע"ג דמשמע דגם שאר זרעים בכרם אסירי נראה דדוקא לזרוע לכתחלה אבל אם זרעו שרי כדאמרינן בשבת [דף קל"ט] על בני בשכר מהו לזרוע כשיתא בכרמא וקאמר רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק כותי וזרע להו: