רשב״א על מנחות עא:

אלא אי אמרת מתני' נמי בשהביאה שליש השתא ומה התם, דקתני קוצר לשחת ומפסיק אע"ג דאדם קצר לה אמ"ר מאיר לאו קצירה. הכא, דחגב ונמלים קצרי לה לא כ"ש דלא תהא קציר', ל"ה: יש להקשות מאי טעמיה דר' יוחנן דאמר ר' מאיר בשיטת ר"ש ואף בהביאה שליש ודלא אוקמא דוקא בלא הביאה שליש דאז לימא דלא קצירה הוא אבל בהביאה שליש להוי קצירה: ונ"ל לומר הטעם משום דקוצר לשחת כל שחת משמע {*) הגה"ה א"ה זה אינו מחוור לע"ד דהא במתני' דהכא דקאמר ת"ק קוצר לשחת ומאכיל לבהמה סתם ואפ"ה מפר' ר' יהודה הה"ד כשהתחיל בשלא הביא שליש ולא אמרי' מדנקט ת"ק סתם כל שחת במשמע ודו"ק. ממני אג"ן ס"ט} דאי בלא הביא שליש דוקא הוה ליה לפרושי ולמימר בלא הביא שליש:

אימר דשמעת ליה לר' יהודה דלאו קצירה בקוצר לבהמה לאדם מי שמעת ליה דאפי' לאדם אם לא הביא שליש לא תהא קצירה ור' מאיר אפי' בקוצר לאדם קאמר כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת מפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה, ל"ה: וקשיא דהא אית ליה דשלא ברצון חכמים היו עושין וא"כ לא היו קוצרין לאדם, גם יש להקשות על מה שפירש"י דר' מאיר אפי' לאדם מדלא קתני קוצר שחת לבהמה משמע דמיירי אף לאדם א"כ כמו כן נאמר דמיירי אף בהביאה שליש מדלא קתני שלא הביאה שליש: וי"ל אע"ג דלא קתני לא הביאה שליש אית לן לאוקמא לה בלא הביאה שליש כי היכי דלא תקשי דר' מאיר אדר' מאיר דאית ליה בההיא דאכלה חגב דהויא קצירה הילכך אע"ג דלא מפרש בלא הביא שליש הוי כמאן דפריש ליה אבל לומר דבקוצר לבהמה מיירי ודלהוי כאלו פירש בהמה כדי לאוקמא ליה בשיטתא דר' יהודה בהא נוכל לומר דכיון דלא פירש לבהמה דמיירי אף לאדם משום דמה לנו לאוקמא ליה בשיטתיה דר' יהודה במאי דמשמע דלא אזיל בשטתיה דאיהו בסתם קוצר קאמר דמשמע אף לאדם הרי הוא יכול לחלק על ר' יהודה וכדי לאוקמ' ליה כר' יהודה אין לנו לומר דמה שנשנה סתם דמשמע בכל גווני אף לאדם ודלהוי כאלו פי' לבהמה: דא"כ דלאדם נמי שרי ר' יהודה. א"כ הוו להו תלתא תנאי במתני'. פי' ת"ק דאמר בהדיא לבהמה ואתא ר' יהודה ואמר אימתי בזמן שהתחיל וכו' ואפי' לאדם נמי שרי ור' שמעון אף יקצור משהביא שליש והא ליתא דכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים, ל"ה. וקשיא דלמה לו להאריך כל כך דא"כ הוו להו תלתא תנאי לא הי"ל לומר אלא אימר דשמעת ליה לר' יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה שהרי מדקאמר אימתי הוא בא לפרש ולא לחלוק וא"כ לבהמה אמר כמו ת"ק ולא היה צריך להזכיר להדיא משום דאימתי לפרש לפי שזה הפי' דמי שמעת מבחוץ דר"ל דצ"ל כן משום דאימתי בא לפרש והרי מאחר דאמר דא"כ הוו תלתא תנאי הוי כח קושיתו משום דאימתי בא לפרש אף עפ"י שלא הזכירו הספר משום דהוא פי' של מי שמעת ליה א"כ לא היה צריך לומר עוד הא מי שמעת ליה: וי"ל דלכך צריך לטעם דא"כ הוו תלתא משום דמכח אומתי לפרש לבד לא הוה מצי להוכיח דר' יהודה לבהמה לבד קאמר משום דאע"ג דסובר דאף לאדם מ"מ היה כח אימתי לפרש מילתא דת"ק לומר דמאי דשרינן לקצור הוי דוקא כשהתחיל עד שלא הביא שליש ובזה מפרש מילתא דת"ק ולא פליג לומר דקציר' לא הותרה אף לבהמה אלא משלא הביאה שליש אבל ממאי דסבר ר' יהודה דקוצר אף לאדם וחולק על ת"ק בזה לא דבר כלום והרי לעולם במה שאמר אימתי הרי אימתי לפרש דברי ת"ק ובמאי דסבר אף לאדם וחולק על ת"ק במבחוץ בזה לא דברה משנתנו לומר שיקשה לנו הרי לא בא אימתי לפרש כיון דחולק עליו שהרי על מה שנא' אימתי אינו חולק עליו הילכך מכח אימתי לבד לא היה יכול להוכיח דר' יהודה לא שרי אדם אבל מכח דא"כ הוו תלתא תנאי עם סברא דאימתי בא לפרש מוכח שפיר משום דר' שמעון סבר אף בהביא שליש ואף לאדם מדקאמר סתמא ולא פי' לבהמה דליכא למימר דסמיך אמלתא דת"ק דאמר לבהמה שהרי ר' יהודה הפסיק בנתים וגם דכל מלתא דסתמא בכל גווני משמע כדפי' נמי לעיל על ר' מאיר דשחת מפסיק דר"ל אף בקוצר לאדם מדלא פירש לבהמה וגם לר' יהודה נמי היינו אומרי' דר"ל אף לאדם משום דסתמא מתני' אם לא מפני שאמר אימתי דמפרש, וכן צ"ל דר"ש אף לאדם קאמר מדאמרי' לעיל ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אמרה ודאף בהביא שליש לא הוי קצירה והלא מסתמא ת"ק דמתני' דהכא דקוצר לשחת הוי ר' מאיר דכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר יש לנו להעמידו חדא דסתם מתני' ר' מאיר ועוד דבר פלוגתיה דר' יהודה ור"ש הוי ר' מאיר ואי נימא דאף בהביא שליש סבר דלאו קצירה וא"כ לא פליג על ר' שמעון במידי אלא צ"ל דבהא פליגי דת"ק דוקא לבהמה שרי ולא לאדם ור"ש שרי אף לאדם והרי היה יכול להקשות לו לעיל איך לימא דר' מאיר לימא דלא הוי קציר' אף בהביאה שליש דהא ת"ק דהכא מסתמא הוי ר' מאיר כדפי' ור' יהודה דאמר אימתי הכא לפרש אמר בלא הביא שליש אלא דטפי עדיפא ליה למפרך מאכלה חגב דהוי מילתא דמפרש דמקשה דר' מאיר אדר' מאיר משיבא להקשות דסתמ' דמתני' ר' מאיר שהרי אינו הכרח דלהוי ר' מאיר אלא נוכל לומר דכל א' מאלו דקוצר לשחת מפסיק משמע ליה אף כדבריו: ומ"מ יש להוכיח מדקאמר דאזיל בשטתיה דר"ש דפליגי במתני' במאי דר"ש סבר אף לאדם הילכך כיון דנימא דר"ש אף לאדם קאמר נימא בשיטת ר' יהודה דבא לפרש מילתא דת"ק נהי דפרשה כך הוי דוקא במאי דבעי בלא הוי שליש דכמו כן יש לנו לומר דסבר כותיה במאי דקאמר דוקא לבהמה ולא לאדם דכיון דת"ק ור"ש חולקי' בזה דבהמה ואדם יש לנו לומר קודם דבא לפרש וסבר כותיה גם בהא מילת' דבהמה דוקא לבהמה ולא לאדם מדנימא דסבר כר"ש אף לאדם הילכך הוצרך הספר לב' טעמי' לסבר' דא"כ הוו תלתא ולסבר' דאימתי בא לפרש: וא"ת אמאי לא מוכח דר' יהודה דוקא לבהמה שרי ולא לאדם משום דלאדם לא הוה שרי לקצור דהא קאמר דשלא ברצון חכמים היו עושין: וי"ל דמשום הא ליכא לאוכוחי משום דאיכא למימר דמה שלא ברצון חכמים היו עושין הוי דוקא בהביא שליש אבל בלא הביא שליש סבר ר' יהוד' דאף לאדם: עוד יש להקשות לפי מאי דפי' דת"ק דמתניתין הוי ר' מאיר איך לימא דר' מאיר דאמר דקוצר לשחת דפסיק הוי אף לאדם דלאו קצירה הוא ומתני' אסיר קצירה לאדם דסבר דקצירה: וי"ל דכמו כן כדפרי' לעיל דאינו הכרח שיהא ר' מאיר אלא שכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר נעמידהו אך כשיראה דבר שיקשה כנגד זה נימא דלאו ר' מאיר הוא וכיון דקוצר לשחת מפסיק משמע בין לאדם בין לבהמה מדלא פי' בהמה קאמר דת"ק דמתני' לאו ר' מאיר היא: