רשב״א על מנחות מ:

תעשה ולא מן העשוי בפסול, היינו שעושה מתחלה שלא לשם ציצית ולא נעשה כמצותו ואח"כ תקנו קרינן ביה תעשה ולא מן העשוי, ל"ה. וקשיא דאי להאי חששא דשמא יקרע ויתפרנו חיישי מאי איריא סדין בציצית אפי' בשל צמר ניחוש להכי דאי עביד הכי מפסיל דלא הוי ציצית, וי"ל דבשל צמר לא יתפרנו פשתים דידוע דכלאים דאם יתפרנו בצמר או בשאר מינים אע"ג דהוי ציצית פסול משום תעשה ולא מן העשוי מ"מ כלאים לא הוי אבל בסדין בציצית בכה"ג הוי כלאים שלא במקום מצוה כדפרישית: ה"ג רב זירא אמר גזרה משום כסות לילה, ל"ה. לכך פי' רש"י ה"ג רב זירא משום דר' זירא אתמר במערבא משמיה לעיל טעמא משום שמא יקרע ועכשיו איך יאמר טעם אחר גזירה משום כסות לילה אלא לעיל גרסי' רבי זירא אמר טעמא משום שמא יקרע וכאן גרסי' רב זירא ואינו ר' זירא, ובפרק נערה שנתפתתה פי' רש"י דרב זירא ור"ז הכל אדם אחד אלא קודם שעלה ר' זירא לארץ ישראל היו קורין לו רב זירא לפי שלא נסמך עדיין דאין סמיכה בבבל אבל לאחר שעלה לא"י ונסמך נקרא רבי זירא, וטעם כסות לילה אמר בבבל ולאחר שעלה לא"י אמר טעם אחר שמא יקרע וכו', ואין לומר להיפך, משום דאתמר במערבא קאמר אלמא בא"י נקרא רבי זירא:

אילימא דלית בה שיעורא, ר"ל דאין בה שיעור טלית שמתחייב בציצית דהיינו כדי להתכסות ראשו ורובו של קטן. ולכך פריך ליה דלענין כלאים לא בעינן שיעור זה דבכל שהוא מחייב בכלאים: