רשב״א על מגילה יט:

הא דתנן: חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מתיר בקטן. הקשו בתוספות אי בקטן שלא הגיע לחינוך מאי טעמא דרבי יהודה והא לאו כלום הוא ולא מיחייב כלל וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, ואי בקטן שהגיע לחינוך מאי טעמייהו דרבנן והא מיחייב מדרבנן ומגילה אינה אלא מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי סופרים והלכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן, וכדאמרינן בברכות (כ, ב) גבי בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה דאוקימנא בשאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. והכי נמי קשיא להו הא דתנן בסוכה (לח, א) גבי הלל ואם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא אומר ואף על גב דהלל דרבנן. ותירצו הם דשמא קל הוא שהקלו בברכת המזון, דהוי חומרא יתירא שדקדקו עליהן אפילו עד כזית ועד כביצה (ברכות שם). וזה דוחק הרבה. ולי נראה, דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חינוך ביה קילא טפי והלכך לא מפיק, אבל ברכת המזון דעיקרא דאורייתא אלא שהחמירו לכזית ולכביצה החמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחינוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הלכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו, כך נראה לי. ורבי יהודה דשרי הכא היינו טעמא משום דאף הקטנים היו בספק. והיינו דלא שמעינן ליה דפליג בקריאת ההלל, ולא בפריסת שמע לקמן בפרק הקורא את המגילה (מגילה כד, א) דתנן קטן אינו פורס על שמע.

גמרא: מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא. בכולה שמעתין לא שני ליה בין דאורייתא לדרבנן, אבל בברכות בפרק היה קורא (ברכות טו, א) דקא מייתי כל הדין סוגיא איכא מאן דמחלק התם בין דאורייתא לדרבנן. וכולה סוגיא דהכא כתבתיה שם בארוכה בסייעתא דשמיא.