רשב״א על כתובות צא:

מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן. משלהן אפילו לא הניח להם אביהם כלום, והך מצוה בלא כפייה היא והיינו שמעתין. וזהו שלא הזכירו כאן דשבק להן אבוהון מידי אלא קטינא דארעא, אבל אם הניח להם אביהם מטלטלין, בכי האי גוונא מצוה עליהם לפרוע חובתו וכופין אותן והיינו ההיא דפרק מי שמת (ב"ב קנז, א) דמיירי מדיני כפיה ואוקימנא לה משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אבוהון׀ (ר"ן על הרי"ף בשם הרשב"א).

והא דאמרינן: אבל אמרו ליה הנך חמישים דמי קטינא סלוקי סלקוה. פירוש ואף על פי שלא הגבוה אצלו ממש אלא שנתפשרו עמו, דכיון שאמרו לו דמי קטינא הרי הוא כאלו הגבוה אצלו ממש וחזרו וקנו אותו מידו, דהוה ליה נכסי דקנו יתמי ולא משתעבדי לבעל חוב, והוא הדין נמי שאם בא בעל חוב מאוחר אינו יכול לחזור ולטרוף דכמו שקנו ממנו דמי. והכי איתא בירושלמי דגרסינן בסוף פרקין (וי"ו) אמר ר' יוסה הדה אמרה הדין דיזיף מן תרי בר נש,אתא תנינא אמר ליה קום פשר, פירוש: התפשר עמי, אמר ליה ולית סופא דקדמאי שמע ואתי ומטריף, יכול הוא למימר קום פשר ואין טרף טרף. פשר מן השני מ... שהראשון בא וטורף, פשר מן הראשון א"ר פנחס אתא עובדא קמיה ר' ירמיה ואמר אין פשר פשר. כלומר, אם התפשר עם הראשון התפשר, ואין בע"ח מאוחר גובה ממנוֿ (שיטה להר"ן, ר"ן על הרי"ף ומ"מ הל' מלוה ולוה פי"ח ה"י).