רשב״א על כתובות נב:

רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה. חדא דאינו פודה אפילו פעם ראשונה יתר מכדי דמיה, ואף על פי שהיתה כתובתה מרובה. ועוד אחרת, דאפילו פעם ראשונה אם היתה פרקונה יתר מכדי כתובתה אינו פודה אלא בכנגד כתובה. ופסק ר"ח ז"ל בהא כרבי, ואף על פי שפרקונה יתר מכתובתה, ובאידך פסק כרבן שמעון בן גמליאל דאין פודין את השבויין יתר מכדי דמיהן, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל (בסוגיין). ונראה שפסקו כרבי בפרקונה יתר מכתובתה, משום דסתם מתניתין כוותיה דאמרי חייב לפדותה ולא אמרינן חייב לפדותה עד כדי כתובתה. ועוד, דתנא קמא דברייתא הכין סבירא ליה דמכיון דאמר אפילו עד עשרה בדמיה פודה, הא ודאי משמע דיתר מכתובתה נמי פודה, ואף על גב דלא קיימא לן כתנא קמא, היינו משום תקנת העולם כי היכי דלא ליתו לאגרויי בהו, אבל מכל מקום בכדי דמיה דאין כאן מפני תקנת העולם קיימא לן כתנא קמא. ועוד, דקאי רבי כוותיה ובאידך פסקו כרבן שמעון בן גמליאל משום דסתם מתניתין היא, בפרק השולח (גיטין מה, א). וכשהן שמין שמין אותן כעבד הנמכר בשוק ואין שמין את האדם לפי עשרו, דדמיהן אמרו. ועוד שמעינן לה, מהא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר שאם היתה כתובתה יתר מכדי דמיה אינו פודה אלא בכדי דמיה, וכן כתבו הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל.

אמר הרי זה גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. תנינא בספרי (דברים פיס' ריד) ושלחתה לנפשה, מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא. ופירש הראב"ד ז"ל: במוטלת על המטה, וכיון דביפת תואר אמרו וכל שכן בבנות ישראל הקדושות שאם היא מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא, ומתניתין בשאינה מוטלת על המטה.

תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן. פירוש: דכיון דתנאי כתובה היא, ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו, די לה אם תהיה ככתובה עצמה.