רשב״א על כתובות מז:

תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות. ולקמן בפרק אף על פי (כתובות נח, ב) מפקי' דהכי קאמר, תקנו מעשה ידיה תחת מזונות דמזונות עיקר, ויכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה והכי קיימא לן. וכי היכי דמפכינן הא הכי נמי מפכינן פרקונה תחת פירות, דפרקונה עיקר ולא פירות. ותדע לך מדאמרינן הכא מהו דתימא מיכללא ניכלינהו אנוחי אינחינהו, ואם איתא דפירות עיקר תיסוק אדעתיה דלא ליכלינהו, ועוד דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דאף מימנע ולא פריק אלמא פירקונה עיקר. ותנן נמי לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב שהוא תנאי בית דין, ומשמע דכל שהוא תנאי בית דין העיקר. ומיהו אפילו הכי אינה יכולה שתאמר איני נותנת פירות ואיני נפדית, חדא דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם כל הנשים שיהו להן פירות יהו אומרות כן, וכשלא יהא להן פירות נחייב את הבעל לפדותה על כרחה ולקתה מדת הדין בכך, מה שאין כן במזונות, דכולן צריכות מזונות וחוששות לה וכולן עושות מלאכות. ועוד דאיהי מחייבא למיקם קמיה ולשימושיה דקנין כספו הוא. והרי היא כשפחה דבעיא לשימושיה, והילכך צריך הוא שיהו בידו פירותיה, כי היכי דלפרקה, ותקנת שניהם היתה כן וכן דעת רבותי בעלי התוספות ז"ל.

וקבורתה תחת כתובתה. וכן פירש רש"י ז"ל, וכן מוכיח לקמן (כתובות נג, א) גבי ההיא דשכיבא ארוסתו.