רשב״א על כתובות לא.

דאי בעי גחין ואכיל. פירש רש"י ז"ל: גחין תוך שלשה דלאו הגבהה היא, וזו כשיטתו שהוא ז"ל פירש פרק קמא דקדושין (כו, א, ד"ה אי נמי) גבי פיל במאי קני ליה, בחבילי זמורות, שאין הגבהה קונה בפחות מג' טפחים. וכבר כתבתי שם (ד"ה א"נ) דאינו מחוור, דהגבהה בכל שהוא קניא, כדמוכח בבבא קמא בפרק המניח (בבא קמא ל, א) גבי ההופך את הגלל, ובערובין (עט, ב) דגרסינן וצריך להגביה כל שהוא, וכמה כל שהוא, טפח. ובירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ד) נמי גרסינן, כל המטלטלין נקנין בהפיכה, וסתם הפיכה פחותה מג' טפחים. ובפרק קמא דקדושין (שם) הארכתי בסיעתא דשמיא. ועוד, דהכא ודאי מכי נקיט ליה בפומיה קנייה, וכדאמרינן לעיל (כתובות ל, ב) בשתחב לו חבירו בתוך פיו, ואקשינן היכי דמי, אי דמצי לאהדורי ניהדריה, כלומר, וכיון דלא אהדריה קנייה בפומיה, ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעיה. אלא הכא עיקרא דמילתא לומר דהגבהה זו אינה צורך אכילה כלל, דאלו אכיל ליה בלא הגבהה, וכגון שתחב את החלב בקוץ וגחין ונתחב החלב בבית בליעתו הכי נמי דחייב כרת, דאין חיוב אכילה תלויה בהגבהה כלל, מה שאין כן בזורק חץ דאי אפשר לחיוב מעביר מרשות לרשות בלא עקירה והנחה או דרך זריקה, אי נמי דרך גרירה דבין כך ובין כך עקירה והנחה יש, הא בלא עקירה והנחה אינו חייב, והלכך מעידן הגבהה התחילה לה הוצאה, אבל אכילה אם היה אפשר לו לאכלו בלא הגבהה כלל חייב, שאין החיוב אלא באכילה לבדה, והלכך לא הותחל האיסור עד שעת אכילתו, נמצא שחיוב ממון בא לו קודם שהוא מתחייב בנפשו (עי' להלן ע"ב ד"ה ה"ג).

היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואם תאמר, והא גרירא לאו עקירה היא, כדמוכח בפרק קמא דשבת (ז, ב) דגרסינן התם האי זירזא דקנה רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מחייב עד דעקר ליה. ויש לומר, כגון שהיה הפתח גבוה מרשות הרבים, וכשהוציאו הרי כאן אי נמי יש לומר, דגרירה עקירה גמורה היא, דכולהו נמשך ויוצא ממקומו בבת אחת, דאי לא תימא הכי, משיכה היכא קניא, אבל זירזא דקנה בשעה שהוא מגביה ראשו האחד עדיין ראשו השני מונח על גבי קרקע, ולענין קניא נמי בכי הא לא כן נראה לי.

ואמאי הכא נמי נימא הגבהה צורך הוצאה היא. כלומר ותיקשי לההוא לישנא, אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי לאהדורי ניחא.