רשב״א על גיטין ח:

ואף על גב דאמירה לנכרי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. ודוקא משום ישוב ארץ ישראל התירו, אבל משום מצוה אחרת לא התירו שבות דעל ידי נכרי במלאכה דאורייתא, כדמוכח בעירובין (סח, א) גבי ההוא ינוקא דאשתפך חמימיה אתו לקמיה דרבא, אמר להו נישיילוה לאימיה, אי צריכה וניחמו ליה אגב אימיה, וההיא לכאורה ביום המילה הוי ולצורך המילה ואפילו הכי לא התיר אלא אגב אימיה. ואף על גב דההיא להחם על ידי הנכרי דוקא קאמר ולא על ידי ישראל, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל, וכדמוכח נמי בשבת (קכט א) דחיה משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי, אבל אמירה לנכרי במלאכה דרבנן שרי והיינו אידך עובדא דתמן באשתפך חמימי ואמר להו רבא נייתו ליה חמימי מגו ביתאי ומוקי לה על ידי נכרי ובחצר שלא ערבו. ומיהו בה"ג משמע התם דאפילו מלאכה דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה, שפירש שם דלימרו ליה לנכרי דליתיה מגו ביתאי דרך רשות הרבים, ולפי דבריו אידך עובדא דאמר להו רבא נישיילוה לאימיה לאו לצורך מילה קא בעי ליה אלא לצורך ינוקא ולאחר שלש שנתרפא, דאי בתוך שלשה למילה מסוכן הוא ואפילו על ידי ישראל שרי למיחם ליה. ויותר מזה כתבתי במקומה בעירובין (שם) ובשבת פרק המילה בע"ה. ואומר ר"י ז"ל דאפילו לסברא זו דוקא לצורך מילה שרינן אמירה לנכרי, משום דהיא גופה מחללין עליה את השבת, אבל לומר לנכרי להביא ספר תורה בשבת לקרות בו אסור ואפילו בכרמלית דרבנן והכא משום ישוב ארץ ישראל דוקא לא גזרו.

תנו רבנן עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה. כלומר אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אלא שאמר הוא בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן במתניתין (לקמן גיטין ט, א) שזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, אבל נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו.

איבעי' להו כל נכסי קנויין לך מהו. הכא גרסינן כל משום דלא הקנה לו גופו בפירוש והילכך אי לא פירש כל נכסי לא הוה שמעינן ליה [דגופו] בכלל מתנה זו, אבל ברישא גרסינן עצמך ונכסי דכיון דפירש לו עצמך כל שאר נכסים בכלל נכסי הם ואף על גב דלא אמר כל וכדמשמע בבבא בתרא (קמט, ב).

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. אסיקנא התם בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ, א) דקרקע לאו דוקא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, ופירש רבינו שמואל שם במשייר קרקע או מטלטלין סתם, וטעמא משום דאי שייר קרקע אמרינן דילמא גופו של עבד הוא דשייר דדיניה כקרקע, ואי שייר מטלטלין נמי אמרינן דדילמא גופו של עבד הוא דשייר דקרי ליה מטלטלין משום דמיטלטל ונייד, אבל אם פירש חוץ מקרקע פלוני או חוץ ממטלטלי פלוני קנה עצמו בן חורין. ואינו מחוור, דהא איתמר התם בבבא בתרא (קנ, ב) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, עבדו דתנן וכו', ושמע מינה דאפילו פירש בהדיא שיורו ואמר חוץ מקרקע פלוני הוי שיור. ועוד דגרסינן בתוספתא דבבא בתרא (פ"ט ה"ד) רבי שמעון אומר אם אמר כל נכסי קנויין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית אף על פי שאין לו אלא אותה העיר ואותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין, כלומר קנה עצמו בנכסים אם היו שם נכסים יותר וקנה עצמו בן חורין, ואי נמי הכי פירושא זכה בעצמו מכח כל נכסי, אלמא שמעת מינה לכאורה דשמעינהו רבי שמעון לחכמים דאפילו במפרש חוץ מעיר פלונית קאמרי דלא יצא בן חורין ומשום הכי אמר להו איהו דיצא בן חורין. אבל רש"י ז"ל פירש (כאן) טעמא משום דנחת לשיורא וכיון דנחת לשיורא ולא פירש לו עצמך קנוי לך אמרינן דשייר נמי גופו של עבד וכי קאמר כל נכסי אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה, ואמר להו רבי שמעון לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי וכו' חוץ מאחד מרבוא שבהם, ומדקאמר לעולם אשמעינן דלא שנא היכא דאמר לו חוץ מקרקע פלוני דעכשיו קנה כל שאר נכסים כיון שפירש את השיור, ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסיו כגון שאמר לו חוץ מקרקע כל שהוא דעכשיו אינו קונה כלום מכל הקרקעות כיון שלא פירש את השיור ובכל אחד ואחד איכא למימר זהו ששייר, ואזיל הכא ומדחי ליה מינה ואזיל הכא ומדחי ליה מינה, ואפילו הכי הרי הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא מטלטלין הוא ולא שיירא, אלמא פלגינן דבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא עצמו לבד. ואף פירוש זה אינו עולה יפה, חדא דמנא לן דתנא קמא דרבי שמעון לית ליה פלגינן דבורא, דלמא טעמא דתנא קמא בין במשייר קרקע מפורש בין קרקע סתם משום דנחית לשיורא הוא ולעולם בעלמא פלגינן דבורא אית להו. ועוד דאף לדברי רש"י ז"ל מודה רבי מאיר במשייר שדה פלונית ואין לו אלא אותה שדה דיצא לחרות, דכיון דלית ליה אלא אותה שדה, אי אפשר לומר דשיירי אפילו לעבד דאם כן כל נכסי דקאמר ליה במאי מיתוקם, ואם כן אף לפירושו האי תוספתא תיובתא. ועוד דמה שכתב ז"ל לענין דינא במשייר קרקע סתם דלא קנה מקבל מתנה קרקע כלל, אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מכל מקום כל השאר קנה חוץ מאחד מהן וכדתנן בפרק בית כור (ב"ב קז, ב) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אלמא חצי הכחוש מיהא נוטל ולא שנא משייר ממוכר או נותן. ועוד דבמתנה ממש אשכחן כהאי גונא דקנה, דגרסינן בפרק דייני גזירות (כתובות קט, ב) ההיא דאמרה להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא, סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין וכו' אמר ליה אביי, מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו הוה, אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואף על פי שלא אמר דקל פלוני, ואם מתנת בריא היתה מוציאתו כמו כן מן האב. ואמרינן נמי בשילהי גט פשוט (בבא בתרא קעג, א) גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע, אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך [ה"נ] שדה גדולה מכורה, אלא שדה גדולה הוא דאינה מכורה אבל קטנה מיהא מכורה לו, ותנן נמי (מנחות קח, ב) בית בביתי אני מוכר לך, מראהו עליה, נפל מראהו נפול, עבד בעבדי מראהו קטן, מת מראהו מת, כל אלו שלא כדברי רש"י ז"ל ודלא כדברי הרי"ף הר"י בן מיגש שפירש ג"כ כן וכן הק' כאן בתוס'. ונראין דברי ר"י ז"ל שפירש דלעולם דקאמר רבי שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה וכדתניא בההיא תוספתא דבבא בתרא, ומהכא הוא דשמעינן ליה לרבי שמעון דפלגינן דבורא [הנ"ל] והכי קאמר אפילו היכא דלית ליה אלא אותה העיר לבד, וצריכין לפלוגי דבורא, דנכסי דקאמר, דהשתא לא קאי נכסי אנכסים כלל אלא אגופיה, אפילו הכי יצא בן חורין דפלגינן דבורא, ומהכא נמי הוא דשמעינן ליה לרבי מאיר דלית ליה פלגינן דבורא דהכא אי אפשר לומר דהוי טעמא לרבי מאיר משום דנחת לשיורא, דהא כיון דלית ליה אלא אותה העיר ואותה שדה ששייר ע"כ נכסי דקאמר היינו גופו של עבד, ואם גופו נמי שיריה מאי נכסי דקאמר ליה, אלא על כרחך טעמיה דרבי מאיר דאית ליה דלא פלגינן דבורא.