רשב״א על גיטין פח.

ודלמא אימלוכי אימליך. פירש רש"י ז"ל: אחר שכתב מקצתו נמלך שלא לגרשה ואחר כך נמלך לחזור ולגמרו ונמצא הראשון בטל, ובתוספות הקשו דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו, ופירשו הם ז"ל דילמא אדם אחד ששמו כשמו הכתיבו ונמלך בו שלא לגומרו ואחר כך כשצוה זה לכתוב גט לאשתו גמרו והוה ליה גט שנכתב לשם אחרת ואין זו כריתות לשם אשה זו, והרמב"ן נ"ר יישב פירוש רש"י ז"ל דכיון שנמלך בנתים ובטלו קודם שיגמור כשחזר וצוהו לגמרו נמצא שלא עשאו שליח אלא לחצי גט ואפילו לרב נחמן [בנדפס: כענין זה, וצריך עיון כיון שמתחלתו ועד סופה נעשה כמצותו המלכה שבנתים למה פסלו לרב נחמן] דאית ליה חוזר ומגרש בו.

כתב חניכתו וחניכתה כשר. כלומר שכתב שם לווי ממשפחה כולה וכדמשמע בברייתא דקתני חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות, ורבינו תם ז"ל פירש שם לווי של האיש עצמו או של האשה וכן פירש רבנו חננאל ז"ל, ואחר זו גורס רבנו תם ז"ל וכן היו נקיי הדעת שבירושלם עושין שלא היו חוששין לכתוב עיקר השם, ובפרק השולח הארכתי בזה במשנה בראשונה היה משנה שמו ושמה בסיעתא דשמיא, וחניכת אבות דברייתא היא חניכה אחרת שנקראין על שם ראש המשפחה ולא מיירי בשם לווי דגופיה.