רשב״א על גיטין עב.

קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו, והרכנת הראש דמתניתין לא ממעטה ברייתא, כדגרסינן בירושלמי הוא קולו הוא הרכנת ראשו, וכתוב בתוספות דלא ממעטינן אלא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב משום דסתם חרש לאו בר דעת הוא לפיכך אף על פי שכותב בכתב ידו לא חשבינן ליה בר דעת לסמוך על כתיבתו, אבל פקח שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו, וכן אם שלח בכתב ידו ממדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו ועדים חתומין על כתב ידו דלא מזייף הוא, כותבין ונותנין ולא בעינן עד שישמעו קולו, דהא מכל מקום קולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש, ומיהו בתוספתא לא משמע הכי דגרסינן התם בפרק שני כתב סופר לשמה וחתמו העדים [בכת"י שלא] לשמה אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה הרי הגט פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו ואמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט פסול עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, אלמא אפילו בפקח אין כותבין עד שישמעו את קולו ממש דהתם לא משתעי בחרש ואי נמי בהרכנת הראש כמתניתין וכטעמא דמתניתין [בנדפס: דירושלמי] דהיא הרכנת הראש הוא קולו, והכי נמי גרסינן לה בירושלמי בפירקין דהכא תני חרש שתרם אין תרומתו תרומה וכו' אבל אם היה פקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימין כתב ידו וכו' התיב רבי אבא בר ממל והא מתניתא פליגא הרי שכתב בכתב ידו לסופר וכתב ולעדים ויחתומו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה אינו גט אמר רבי יוסה אמור דבתרא ולית היא פליגא אינו גט עד שישמעו את קולו ולא אפילו הרכין בראשו ואתמר לית כן אמר רבי מנא אית כן היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש, ואם כן מי ששלח בכתב ידו ממדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו אין כותבין ונותנין.