רשב״א על עירובין עא:

ור' יוסף אמר ר' שמעון ורבנן בפלוגתא דר' יוחנן בן נורי ורבנן קמפלגי דתנן שמן צף על גבי יין וכו'. וא"ת אפילו כי לא הוי חיבור מאי הוי, והתנן במעילה (יז, ב) ומייתינן לה בפרק בכל מערבין (לעיל עירובין כט, א) כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות לעירוב. תירצו בתוס' דהתם דוקא בשנשתתפו לשם עירוב. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' עירובין הל' יא) בין עירובי תחומין בין שיתופי מבואות כל האוכלין מצטרפין בהן. אבל הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) פירש: דהתם לאו בשיתופי מבואות אלא בעירובי תחומין, דבתחומין הוא שהוזכרו שתי סעודות שכך שיעורו לעולם, אבל שיתופי מבואות כגרוגרות הוא לכל אחד ואחד ולא הוזכרו שתי סעודות במבואות אלא להקל בלבד על המרובין. וטעמא דמילתא דבעירובין מצטרפין ובשיתופי מבואות לא מצטרפין, משום דבשיתופי מבואות איכא קפידא אבל בתחומין דמערב לעצמו ליכא קפידא ואפילו בשני מינין ואפילו בשני כלים מהני. והא דתנן (לעיל עירובין כו, ב ולקמן עירובין פ, ב) בכל משתתפין, לאו למימרא דמשתתפין בשני מינין, אלא שכל המינין כשרין בו.

הכי גריס רש"י ז"ל: הא קמ"ל דלא עבדי כתרי חומרי בעירובין. ופירש הוא ז"ל: דלא עבדינן כחד תנא תרי חומרי, והלכך אי לאו דאשכח ליה לאליעזר בן תדאי דאחמיר בחדא, לאו הוה פסיק כתרי חומרי משום דר' מאיר לחודיה. והראב"ד ז"ל גם הוא גורס כן, אלא שפירש דאתא רב לאשמועינן כי אמר הלכה דלא עבדינן תרי חומרי בעירובין, שאם יש דבר אחד שנוהגין בו חומרא ויש דבר אחד שדומה לו במקצת ואינו דומה לו לגמרי לא נלמוד אותו מזה לנהוג בו כחומרתו של זה מפני שדומה לו במקצת, אלא תולין אותו להקל מפני שינוי המקצת שיש ביניהן עד שיתפרש לנו שננהוג בו חומר כזה, ומפני שאין דברי ר' אליעזר בן תדאי כדברי ר' מאיר לגמרי, משום דהא דר' אליעזר בן תדאי בשיתוף סחורה הוא, ושמא משום דלא נעשה לשם שיתופי מבוי ממש נחמיר בו ובעינן שיתוף ועירוב, אבל בדר' מאיר שהחמיר אפילו בשנשתתפו לשם שיתוף מבוי שמא לא נחמיר בו כל כך וסומכין על שיתוף במקום עירוב, לפיכך אמר הלכה הלכה. ואם אמר הלכה כר' מאיר ולא אמר הלכה כר' אליעזר, לא הייתי למד דין זה ממנו שלא ננהוג שתי חומרות בעירובין, ולא הייתי יודע בשיש שני דברים שיש קצת שינוי ביניהן אם נלמוד זה מזה לחומרא או לקולא, לפיכך אמר הלכה כר' מאיר והלכה כר' אלעזר בן תדאי לאשמועינן דכל שלא נתפרש לנו לא היינו למדים להחמיר בדברי ר' אלעזר בן תדאי כמו שאנו הולכין לחומרא בדר' מאיר. ור"ח ז"ל גריס קמ"ל דעבדינן תרי חומרי בעירובין, כלומר: הכא, אף על פי שאין עושין כן בשאר מקומות בעירובין. והכל עולה לענין אחד.

בפת דכולי עלמא לא פליגי דבחדא סגי. פירש רש"י ז"ל: שאם עירבו בחצרות דהוא לעולם בפת עולה להן בין לחצרות בין לשיתוף המבוי לפי שהפת מועיל בין לעירוב בין לשיתוף, אבל ביין כלומר: אם נשתתפו במבוי שהוא ביין קא סבר ר' מאיר שאינו עולה לחצרות משום דגרועיה גרעיה לעירוב החצרות שאין מערבין אלא בפת. ורבנן סברי דהני מילי כשערבו בחצרות ממש ביין, אבל על ידי שיתוף המבוי מהני, דמיגו דמועיל למבוי מועיל אף לחצרות. והראב"ד ז"ל גם הוא פירש כן. ולפי דבריהם הא דקתני מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי לא בעי למימר דבעי שיתוף לאחר העירוב, אלא הכי קאמר: מערבין בחצרות בפת אע"פ שנשתתפו במבוי ביין. ואינו מחוור. ועוד דתנן לקמן (עירובין עג, א) שלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי, ואוקימנא לה כר' מאיר דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף. ואם איתא אפילו לר' מאיר כיון דעירבו בחצרות בפת מותרין כאן וכאן למ"ד בפת כולי עלמא לא פליגי. ואם תאמר דההיא סוגיא דלקמן אתיא כמ"ד הכא ביין כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בפת, מ"מ למאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי תקשי ליה מתניתין מני. ועל כן נראה לפרש בפת כולי עלמא לא פליגי אם נשתתפו במבוי בפת, דכיון דעלויי עייליה מהני להו בין לשיתוף בין לעירוב, כי פליגי בשנשתתפו במבוי ביין, דלר' מאיר לא מהני לעירוב, חדא דאין סומכין לא על שיתוף במקום עירוב ולא על עירוב במקום שיתוף אלא א"כ עלו אותו בשיתוף מבוי בפת, ולא עוד אלא שגרע כחו של עירוב דאפילו עירב בחצרות ממש ביין לא מהני כ"ש שלא עירב בו אלא שנשתתף בו במבוי. ורבנן סברי איפכא, דאע"פ שאין מערבין בחצרות אלא בפת, הני מילי כשמערב ממש בחצרות, אבל סומכין עליו במקום שיתוף דמיגו דמהני לדידיה מהני לאחריני. וכן פירשו בתוספות. ולפי זה אתיא מתניתין דשלש חצרות הפתוחות למבוי ופתוחות זו לזו לכולי עלמא כר' מאיר, דלא הודה להן ר' מאיר לחכמים אלא בשנשתתפו במבוי בפת דעלויי עייליה, הא במערב בחצרות בפת לא. וא"ת למ"ד בפת כולי עלמא לא פליגי והא טעמיה כר' מאיר משום שלא תשתכח תורת העירוב מן התינוקות, ולהאי טעמא מאי שנא ביין מאי שנא בפת כל שלא עירבו בחצרות משתכחת תורת עירוב. וי"ל דכיון שעיקר השיתוף אינו בפת, עכשיו כשרואין אותו משתתפין בפת מידע ידעי דלא הטריחו עצמן להשתתף בפת אלא כדי שיעלה להן במקום שיתוף ובמקום עירוב. ולענין פסק הלכה: (הרמב"ם)[הראב"ד] ז"ל פסק כמאן דאמר ביין לא פליגי ולר' מאיר תרתי בעי, חדא דפשוטה דברייתא כך היא בכל ענין, ועוד דרב גידל אמר רב מתרץ למתניתא כוותיה. ועוד דסוגיא דשמעתא דלקמן בענין חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי כמ"ד דבפת נמי פליג ר' מאיר. ועוד דגרסינן בפרק כיצד משתתפין (לקמן עירובין פה, ב) אמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף, ולא פליגי כאן במסובין בבית סומכין עליו משום עירוב כאן במסובין בחצר סומכין עליו משום שיתוף, משום שיתוף אין משום עירוב לא, ורישא נמי משום עירוב אין משום שיתוף לא, ש"מ דבפת נמי בעינן עירוב ובעינן שיתוף. ע"כ דברי הרב ז"ל. והר"ז ז"ל כתב דהא דרב גידל דחיה בעלמא היא, ואדרבא פשוטה דברייתא כמ"ד בפת לא פליגי משמע, וכדסברינן מעיקרא למימר או מערבין בחצרות בפת או משתתפין במבוי ביין, הלכך מסתברא כמ"ד דבפת לא פליגי וכ"ש דקיי"ל כדברי המיקל בעירוב ע"כ. ונראין לי דבריו, דקיי"ל ככלליה דר' יהושע דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו יחיד במקום רבים. ואפילו אי קאי רב ורב גידל כמ"ד ביין לא פליגי, קיימא לן כההוא יחיד דאמר בפת לא פליגי. אלא אם כן תאמר דכללא דר' יהושע בן לוי לא איתמר אלא בפלוגתא דתנאי ולא בפלוגתא דאמוראי. ומיהו הא דרב גידל לאו ראיה בעלמא היא אלא דחייה בעלמא היא, ודרב נמי לאו ראיה היא כדבעינן למיכתב בסוגיא דלקמן (עירובין עג, א) בענין חמש חצרות לא מוכחא מידי דבין למר בין למר כר' מאיר אתיא וכדכתבינן לעיל. וההיא נמי דרב יהודה בפרק בכל משתתפין (פה, ב) לאו ראיה היא, דאיכא למימר דשאני התם דבמסובין בחצר דינא הוא דלא נסמוך עליה משום עירוב אף עם פת, משום דבעי' עירוב שיהא מונח בבית שבחצר אבל כי מונח באויר חצר לא, וכי אמרינן דסומכין על שיתוף במקום עירוב, הני מילי בשהניחו לשיתוף בבית שבחצר. והא דאין סומכין עליו משום שיתוף אלא משום עירוב כשמסובין בבית, היינו משום דרב אזיל לטעמיה דאית ליה כר' מאיר, ואפילו למאן דאמר בפת לא פליגי לאו בשעירב בחצרות בפת קאמר אלא בשנשתתף במבוי בפת, וכמו שכתבתי למעלה דעייליה לשיתוף. כן נראה לי.