רשב״א על עירובין סו:
Rashba on Eruvin 66b · רשב״א על עירובין · free full Hebrew text
Open in the reader →והאמר שמואל אנו אין לנו אלא כלשון משנתנו. עד כאן דברי שמואל, מכאן ואילך אנשי חצר ולא אנשי חצרות פירוש דרב יוסף הוא, דאי דברי שמואל היאך פליג בה אביי ואמרה אמתני' שהמבוי לחצרות כחצר לבתים.
רבא אמר וכו' פעמים אין מבטלין כיצד נתנו עירובן בחיצונה. עכשיו מפרש ואזיל כיצד מבטלין וכיצד אין מבטלין, נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית שתיהן אסורות לגמרי, ולא מהני ביטול כלל כדמפרש ואזיל, האי בר פנימית למאן נבטיל נבטיל לבני פנימית כי היכי דתשתרי פנימית מיהא לנפשה ותאסור החיצונה משום דריסת רגלו של זה שאסורה במקומה.
ליתיה לעירובייהו גבייהו. וכי אחדא דשא פנימית ותבדל מן החיצונה הרי אין עירובה גבה ובמאי תשתרי, בני חצרה בעצמן אוסרין זה על זה.
ליבטיל לבני חיצונה. כלומר: אף לבני חיצונה ואסתליק האי לגמרי משתי החצרות.
אין ביטול מחצר לחצר. אחרת לשמואל ואף ע"ג דאסר עלייהו. וא"ת יבטלו כולהו בני פנימית לאותו יחיד ששכח ולא עירב ויהא הוא מותר בפנימית ותאסר החיצונה. [י"ל] אין הכי נמי, [אלא] שאין אנו מחזרין למצוא היתר לאותו יחיד שלא עירב אלא לאותן שלא עירבו. וא"ת אכתי יבטלו בני הפנימית לאותו היחיד ותהיה החיצונה מותרת לעצמו, דרגל אותו יחיד לא יאסור עוד את החיצונה משום דהוה ליה רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. ליתא, חדא דאליבא דר' עקיבא נסיב לה וכמו שנפרש בסמוך. ועוד דאפילו לרבנן נמי אי אפשר, משום דאותן בני הפנימית שבטלו רשותן לגבי היחיד הרי הן אסורין בפנימית, וכדתנן (לקמן עירובין סט, ב) נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, וכיון שכן הן אוסרין את החיצונה דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, ואע"פ שהם עירבו עם החיצונה כיון שבטלו רשותן אצל היחיד שלא עירב כבר נתבטל עירובן ונסתלק מן החיצונה. ואם תאמר יבטלו אפילו דריסת רגלם לבני חיצונה, אין ביטול [רשות] מחצר לחצר. והוא הדין והוא הטעם לשכח אחד מן החיצונה ולא עירב שא"א לבני חיצונה לבטל, דאתו בני פנימית ואסרי עלה, ואי מבטל אף לבני פנימית אין ביטול מחצר לחצר. וכן נמי בשנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, וכיון דשתיפו לבני חיצונה בהדייהו והוו להו בני חיצונה כבני פנימית ורגל החיצונה בפנימית היא, והלכך אפילו בטיל להו האי בר פנימית אתו בני חיצונה ואסרו עלה ולא מצי פנימית למימר לחיצונה לעוותי [לא] שתפתיך, דהא עוותה מחמת עצמה בא לה ולא מן החיצונה. וכן נמי ליכא למימר הכא לא אמרו עירוב להחמיר אלא להקל כמו שאמרו בפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין מה, ב), גבי שלש חצרות והניחו עירובן באמצעית בשני בתים, דהתם הוא דלא פשעה הפנימית כלל בעצמה אדרבא החיצוניין הן שגרמו איסור לעצמן, אבל הכא האמצעית עוותה של עצמה.