רשב״א על עירובין סד.

אלא אמר רבא ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולישאל מיניה דוכתא ולינח ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו וא"ר יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו. תמיה לי היאך נותן זה עירוב והלא אינו דר שם ולא מקום פיתא איכא ולא מקום לינה איכא (לקמן עירובין עג, א). וי"ל דלגבי ביתו של גוי הקלו, דכיון דמדינא מידי לא צריך דדירת גוי לא שמה דירה אלא משום גזירה, לאחר שהחמירו הקלו דאפילו שכירו ולקיטו שאין לו שם לא מקום לינה ולא מקום פיתא יהא כבעל הבית דעלמא דישראל הדר שם. ולפי פירוש זה דוקא בשכירו ולקיטו של גוי אמרו, אבל בשכירו ולקיטו של ישראל בזמן שאין לו שם מקום פיתא או מקום לינה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו נותן עירוב. אבל הראב"ד ז"ל פירש: כי ישראל זה השואל ממנו מקום אינו נותן עירובו אלא חוזר ומשכיר רשותו במקום הגוי, כמו שאמרנו בשכירו ולקיטו של אדם נותן עירובו ודיו, והא דרב יהודה לדמיון בעלמא נקטה, ונכון הוא.

הא דבעי מיניה אביי מרב יוסף היו חמשה שכירו ולקיטו מהו. פירש רש"י ז"ל: חמשה שכירין ולקיטין הדרין בחדרים ובעליות, שאילו היתה רשות שלהן היו כולן צריכין לעירוב כדתנן במתני' (לקמן עירובין עב, א) ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים וכו' ע"כ לשון הרב ז"ל. ונראה לי פירוש לפירושו: דלאו דוקא שרויין ממש בחדרים ובעליות, שאילו כן ודאי אפילו להחמיר וכולן מערבין וצריך ליתן פת לכל אחד ואחד, דאף ע"פ שהן כשכיריו ולקיטיו אינן סמוכין על שלחנו ולא מקבלין פרס ממנו, ולכ"ע צריכין ליתן פת לכל אחד ואחד, אלא שלהקל עשאום כבעלי הבית וכאילו דרים שם ממש וכמו שכתבתי למעלה, ולפיכך בעי מיניה אביי מרב יוסף כיון דחזינן להו כבעלי הבית נימא הכי בין להקל בין להחמיר, או דילמא להקל אמרו להחמיר לא אמרו. ופשיט ליה דלהקל אמרו ולא להחמיר. וגם בעיא זו גבי שכיריו ולקיטיו של גוי בלבד שייכא ולא בשל ישראל כמו שאמרנו. וראיתי בזה לענין אחר להראב"ד ז"ל דאפילו לישראל, ולא נתחוור בעיני וכמו שכתבתי.