רשב״א על עירובין מט:

וקטן. פירש רש"י ז"ל: דלמ"ד משום קנין אין יכול לעשות קטן שליח לערב עליו עירובי חצרות, דקטן לאו בר מיקנא ואקנויי הוא, ולמ"ד משום דירה קטן גובה את העירוב דקטן לאו מידי קעביד, דפת משוי ליה חדא דירה. ואינו מחוור, דהא דאמר רב הונא (לעיל עירובין לא, ב) קטן גובה את העירוב לא משמע דבפלוגתא דהני אמוראי אמרה. ועוד דשמואל הוא דאמר בפרק התקבל בגיטין (סד, ב) דקטן זוכה לאחרים בעירוב דרבנן, אע"ג דאמר הכא דעירוב משום קנין. ועוד דליהוי כנשתתפו ממילא ותנן לקמן בפרק הדר (עירובין עא, א) דאם היה שותף לשכיניו אינו צריך לערב. אלא ה"פ כשיש בית לקטן באותה חצר ועירבו בתוכה, למ"ד משום קנין קטן לאו בר אקנויי הוא, ולמ"ד משום דירה איכא. ולענין פסק הלכה: קיי"ל כרבה דאמר עירוב משום דירה, דלקמן בפרק הדר (עירובין סו, א) אמר ר' יוחנן שוכר כמערב, ומפרש מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר בפחות משוה פרוטה, ואילו לשמואל הכא אמרינן דפחות משוה פרוטה לא, ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכן כתבו בתוספות. וכן פסק הראב"ד ז"ל, דסוגיין בכולה מכלתין דעירוב משום דירה. אלא שהביא ראיה אחת שלא עמדתי על עיקרה, שהוא ז"ל הביא ראיה מדאמרינן לעיל בסמוך (בע"א) בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת דדמי כמאן דכולהו הכא דיירי, ותמיה לי דאם איתא ליתביניה לשמואל מדידיה לדידיה, דההיא שמואל אמרה. אלא נראה דשמואל דאמר משום קנין קנין לדירה קאמר, והתם הכי קאמר כמאן דכולהו הכא קנו בית דירה וכולהו הכא דיירי.

אמר רב א"ר חמא בר גוריא אמר רב הלכה כר"ש. וכן הלכתא ושלשתן מותרות זו עם זו, וכדברי הגאונים ז"ל (לעיל עירובין מח, ב ד"ה ע"כ) דברייתא דקתני זו מחזרת מותרה לאו דוקא מותרה אלא אפילו כלים ששבתו באמצעית נמי. ואי קשיא לך דרב אדרב, דהכא קאמר ליה הלכה כר"ש ולא גזרינן דילמא אתי לטלטולי כלים דחיצונה בהדי חיצונה אחריתא, ואילו בפרק כל גגות (להלן עירובין צא, א) אמר הלכה כר"ש דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת והוא שלא עירבו, אבל עירבו לא דגזרינן דילמא אתו לטלטולי מאני דבתים בחצר. י"ל דהתם גזר משום דכלים דידה דאיתנייהו בחצר לא מדקדקה מאן מינייהו שבת בבית ומאן מינייהו שבת בחצר ומישתלו ומטלטלו אף כלים ששבתו בבית, אבל הכא בין כלים דידה לכלים דחברתה ודאי ידעה ולא מחלפי לה.

מתני': ואם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. הא דקתני ואם אמר, לאו דוקא שיהא צריך לומר, דהא ישן בדרך קנה. ועוד דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לח, ב) מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק וקאים, ואקשינן כמאן כר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא בישן, אבל בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי. אלא האי דנקט הכא אמר, משום דבעי למיתני סיפא זהו שאמרו עני מערב ברגליו אבל עשיר לא, ואפילו אמר תהא שביתתי במקום פלוני. ועוד דלר' יהודה דאמר בסמוך אחד עני ואחד עשיר, לא אפשר לומר דעשיר היוצא מעירו וחשכה לו בתוך התחום שיקנה שביתה במקום שחשכה לו אלא אם כן אמר תהא שביתתי במקומי, לפום הכין אמר הכא ואמר, [ו]לאו דוקא.

אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל. משום דבמקומו לא קנה דהא עקר שביתתו משם, ובתחתיו של אילן לא מצי אזיל דלא קנה שם שביתה משום דלא סיים אתריה. וגרע מישן בדרך דקנה שביתה במקומו לר' יוחנן בן נורי (לעיל עירובין מה, א), דהתם לא עקר דעתיה מתמן והלכך קנה במקומו או משום דנכסי הפקר קונין שביתה אי נמי משום הואיל וניעור קני. והא דאמרינן הכא דלא קנה שביתה מתחתיו של אילן כלל, אוקימנא לקמן (עירובין נ, ב) דוקא באילן שיש תחתיו שמונה, אבל באילן שאין תחתיו אלא שבע אפילו רב מודה דקנה שביתה תחתיו של אילן הואיל ומקצת ביתו ניכר כדאיתא בסמוך. ואם אמר בעיקרו דקתני במתני' דקנה שביתה משום דסיים אתריה, הני מילי דוקא בשאין בעיקרו שמונה, דאילו יש בעיקרו שמונה והוא לא סיים אתריה אם בצפונו או בדרומו הרי חזר עיקרו של אילן כתחתיתו, ואפילו אין בו אלא שבע דקנה שם שביתה, כיון דלא סיים אתריה אם בצפונו או בדרומו נעשה עיקרו של אילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון, עד שיאמר לצפונו או לדרומו.

ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו. דלא מצי אזיל לביתו, אע"פ שאין מעיקרו של אילן ועד ביתו אלא אלפים אמה, דכיון דלא סיים אתריה כשבא למדוד כנגד ביתו שהוא בדרום מודדין לו מצפונו של אילן, וכשבא למדוד כנגד רגליו לשוב דרך עקבו מודדין לו בדרומו של אילן, ונמצא מתחתיתו של אילן ממש חמר גמל. אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, ומתחילת נופו של אילן ולהלן אלפים אמה כנגד ביתו. ודוקא בשתחתיתו של אילן כולו תוך אלפים וארבע אמות ממקום שחשכה לו, הא יתר מכן לא קנה שם שביתה כלל ולא יזוז ממקומו, דבהא מודה ליה שמואל לרב דדילמא נתכוין זה לשבות בדרומו של אילן בסוף נופו והרי זה חוץ ממקומו, וכדמוקי בסמוך (נ, ב) שמואל לברייתא דמייתינן סייעתא לרב. ולענין פסק הלכה: הרב אלפאסי והר"ז הלוי ז"ל פסקו הלכה כשמואל משום דתניא כוותיה, וברייתא דאמרי דתניא כותיה דרב הא פירשה שמואל ואוקמה כגון שיש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות, והלכך קיי"ל כשמואל הואיל ותניא כוותיה. אבל הראב"ד ז"ל כתב כדרב קיימא לן, דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ואע"ג דתניא כותיה דשמואל, הא תניא נמי כוותיה דרב, ואע"ג דפירקה שמואל לטעמיה, דחייה בעלמא היא, דהא ברייתא סתמא תני לא שנא אם יש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות לא שנא אם אין ממקום רגליו ועד סוף נופו כי אם אלפים וארבע אמות, הלכך כרב קיימא לן. ועוד דהא שקלי וטרי כל הני אמוראי אליבא דידיה, ואי לאו דהילכתא כוותיה לא הוו דייקי בדידיה כולי האי. ומהני תרי טעמי דקא יהיב רבה למילתיה (להלן עירובין נ, א) קיימא לן כההוא טעמא דקאמר דלא מסיים אתריה, ואפילו אמר ליקנו לי ארבע מגו תמני לאו מידי אמר דהא לא מסיים אתריה. והראיה מדקתני בברייתא דתניא כוותיה דרב (להלן עירובין נ, ב) בד"א בשסיים ד"א שקבע אבל לא סיים ארבע אמות שקבע לא יזוז ממקומו, אלמא דטעמא דלא קנה משום דלא מסיים אתריה הוא. כן כתב הראב"ד ז"ל. ואין ראייתו מחוורת בעיני, דאם איתא לותבוה לרבנן מהא. אלא דבין להדין טעמא בין להדין טעמא עיקרא דמילתא משום דבעינן מקום מסויים הוא, או משום דבעינן ממש שיסיים אתריה או משום דבזה אחר זה לא קנה. ואדרבא כיון דשקלינן וטרינן על ההוא טעמא אחרינא משמע דההוא הוי עיקר, ועוד דהוא לישנא בתרא, ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל וכל שכן בעירוב דהלכה כדברי המיקל בעירוב. כך נראה לי כשתמצא לומר דהלכה כרב.