רשב״א על עירובין מו:

לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו. וא"ת אם כן לאו משום חומרא וקולא הוא, דבמילתא תליא. וי"ל משום דזימנין משכחת לה לתחומין בלא חובה כגון דשמעינן ליה דבעי למיזל להתם וקאמר למחר נמי דניחא ליה, ואפ"ה לא קנה לו עירוב. וזימנין נמי דמשכחת להו לעירובי חצרות דאית בהו חובה כגון דעירבו לו בפתו בעל כרחו, ואפ"ה אמרינן לקמן (עירובין פ, א) דעירובו עירוב.

ר' אסי אמר הלכה. פירש רש"י ז"ל: דמאן דאמר הלכה דרשינן לה בפירקין, מאן דאמר מטין לא דרשינן אלא מטין ומורין לו, ומאן דאמר נראין אפילו אורויי לא מורין, ומיהו אי עביד עובדא כוותיה לא מהדרינן. ואינו מחוור דאפילו לא איתמר נמי אנן הכין עבדינן, דכל תרי דפליגי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אי עבד כמר עביד ואי עביד כמר עביד, דמאי טעמא מהדרינן. על כן פירשו בתוספות דמאן דאמר הלכה מדרש דרשינן ואי עביד כאידך מהדרינן, ולמ"ד מטין מדרש דרשינן ואי עביד כאידך לא מחינן בידיה.

אילימא מהא דתנן ר' שמעון אומר למה הדבר דומה לג' חצרות וכו' ודילמא היכא דאיתמר איתמר. וקשיא לי ולימא שאני התם דפלוגתייהו בעירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש"י ז"ל (להלן עירובין מט, א ד"ה ה"ג) כן נראה דס"ל דמאן דפסיק כר"ש מהאי טעמא הוא וכדכתבינן לקמן (עירובין מח, ב ד"ה ואזדא) גבי האי מתני', גבי הא דאמרינן ואזדא שמואל לטעמיה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהא עדיפא דאי משכחת נמי בעלמא דלאו גבי עירוב אמרינן נמי הכי דהיכא דאיתמר איתמר. ואי נמי משום דאע"ג דר' יהושע ב"ל קשיש מר' יוחנן זמנין דר' יוחנן פליג עליה, ולפיכך לא בעי למתליה בדר' יהושע ב"ל דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב כל היכא דמשכח פירוקא אחרינא ודעדיף מינה.