רשב״א על עירובין מה.

ומדר' אליעזר מותבת ליה למר. כלומר: דכיון דרבנן פליגי עליה דילמא רבה כחכמים סבירא ליה, ופריק אין משום דשמיע ליה רבנן לר' אליעזר בדבר מצוה. ומשמע דדוקא לדבר מצוה הא באונס או בשגגה כההיא דנחמיה דלעיל (עירובין מג, ב) לא, דהא אמרינן (מד, א) וקמבעי ליה אי הלכה כר' אליעזר או לא, אלמא אפילו בהא פליגי. ואינו נראה לומר דהיינו דוקא לרב חסדא ורבא ור"נ בר יצחק ור"נ ב"ר יעקב, אבל לרבה אפילו רבנן מודו בה ואין הלכה כר' אליעזר. חדא דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב, ועוד דאפשר דאפילו רבה מודה בה דהלכה כר' אליעזר, ואע"ג דאיהו אמר הבלעת תחומין לאו מילתא היא, והא משמע דהדר ביה דהא שתיק לאביי כי אקשי ליה מהא דר' אליעזר. ואפילו תאמר דלא שתק להודות כדבריו, מ"מ יש לך לומר דרבה מחלק בין הבלעה זו לאותה הבלעה דיוצא ברשות כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה דאמר דלדבר מצוה מודו ליה, והלכך מסתמא לא רמיא פלוגתא בהא בין רבה לרב נחמן. ועוד דאפילו פליג בה רבה כיון דרב נחמן ורב חסדא ור' נחמיה עשו בה מעשה רב. ומשמע נמי דבין רבא בין רב נחמן בר יצחק מודו בה. ורב שימי בר חייא נמי דפליג עליה דרבה ואביי נמי דקאי כרב שימי, מהני כולהו שמעינן דהבלעת תחומין מילתא היא. אלא דמיהא דרב שימי ואביי לא שמעינן אלא ביוצא לדבר מצוה.

הא דאיצטריך למימר: מאי לאו ר"א לטעמיה. היינו משום דלא תימא דטעמא דר' אליעזר משום דשתים לא קניס אבל טפי קניס. כיון דאוקימנא טעמא דר' אליעזר משום הבלעת תחומין האי שתים יכנס דקאמר לאו שתים גמורות קאמר, דהא כיון דס"ל הוא באמצען אם כן אין כאן הבלעה אלא נשיקת תחומין, ושתים פחות משהו קאמר, וכדאמרינן בשלהי פרקין (להלן עירובין נב, ב) דאקשינן שתים יכנס והתניא ר' אלעזר אומר אחת יכנס שתים לא יכנס, ופרקינן לא קשיא הא דעקר חדא וקאי בתרתי, פירוש: שעומד באמה השניה, הא דעקר תרתי וקאי בתלת, כלומר: שיצא לגמרי מן השתים ועומד בשלישית דאין כאן הבלעה.

תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה וכו'. וא"ת ומנא ליה דבשבת הוה, דאי משום דכתיב וישאל דוד הא אוקימנא דהא קא שיילי אי מצלח אי לא מצלח. וי"ל דמיתורא דקרא קא דייק מדכתיב והמה שוסים את הגרנות, דלמה ליה לקרא למכתב והמה שוסים ומאי נפקא מינה, אלא לענין שבת קמ"ל. [ואינו מחוור, אלא הכא דעיקרא דמלתא לא מייתי לה אלא משום שלא באו [אלא] על עסקי ממון ומסר דוד נפשו עליו משום דסמוכה על הספר היתה דמינה (על) [כל] שהיא סמוכה על הספר עסקי ממון כעסקי נפשות, הלכך אפילו בשבת יוצאין להציל. וזה עיקר].

ר"מ אומר דלא יכנס. אלא קנה שם שביתה ואע"פ שלא אמר כלום. ולא דמיא לההיא דר"ג ור' עקיבא (לעיל עירובין מא, ב) דאמרו לו מה אנו לירד, והתיר להן ר"ג הואיל והיו בתוך התחום קודם שחשיכה, דשאני התם שהיתה הספינה מהלכת ודעתם היה על העיר כל זמן שהן תוך התחום, אבל הכא שהיתה דעתו לשבות כאן הרי קנה כאן שביתה. ועוד נראה לי משום דסמוכין היו על ר"ג שהיתה שפופרת בידו ומסתכל בה. ותדע לך מדאמרו לו מה אנו לירד, ולא לענין הוראה שאלו כן שהרי נחלקו עליו בדבר זה, אלא אם היו בתוך התחום קודם שחשיכה שאלו ממנו. ור' יהודה דקאמר הכא יכנס, סבר כיון שהוא רוצה ללכת אל העיר ואילו היה יודע שהיה בתוך התחום היה נכנס, מסתמא דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר כל זמן שהוא בתוך תחומם ודעתו להיות נגרר אחר אנשי העיר, והלכך אע"פ שלא ידע והיה בדעתו לשבות כאן מחמת שהיה סבור שהוא רחוק מן העיר, אפ"ה הולכין אחר כוונתו ויכנס. וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי במקומי, אבל אמר תהא שביתתי במקומי הרי עקר בפיו שביתתו מן העיר וקנה כאן שביתה. והביא ראיה מהא דתנן לקמן (עירובין מט, ב) דהאומר שביתתי תחת האילן לא אמר כלום ולרב לא יזוז ממקומו, ולא אמרינן כיון דאילו היה יודע זה שלא קנה שביתה תחת האילן בענין זה לא היה עוקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו, [אלא אמרינן דכיון שעקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו] לא קנה שם עוד שביתה, והכא נמי דכותה ולא איכפת לן בטעותו.