רשב״א על עירובין ג:

והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים. ואף על גב דאביי גופיה הוא דאמר לקמן (עירובין ה, א) משך מבוי בארבע אמות, הא דהכא משמיה דרב נחמן קאמר ליה וליה לא סבירא ליה.

מחול הכרם בין הכרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם. והא דאמרינן בפרק כל גגות (להלן עירובין צג, א) היכא דליכא מחיצות מרחיק ארבע אמות וזורע ולא אמרינן שיבטל לגבי הכרם. י"ל דהתם בשיש בו שמונה אמות לבית שמאי וארבע לבית הלל מלבד הארבע אמות של עבודת הכרם.

כרבנן דאמרי הוי כרם. וא"ת אפילו לרבנן הא (ליכא) [איכא] שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דלקולא, דלכשתמצא לומר רואין את האמצעיים כאלו אינן [הרי] הוא לנו כגפן יחידית. יש לומר דהיינו דקא משני בלישנא אחרינא רוב אמות קאמר.

ורבא אמר רב נחמן אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא שהללו שוחקות והללו עצבות. מסתברא לי דלרב נחמן כל אמות ממש קאמר, דלאביי שמחלק ביניהן כל כך שזו בת חמשה [וזו בת ששה] זו לחומרא וזו לחומרא, אי אפשר להשוות כל המדות דהויא לה חומרא דאתיא במקצת דיניהן לקולא, ולפיכך הוצרך לומר רוב אמות קאמר. אבל לרבא שכל האמות שוות וכולן בנות ששה ואין ביניהן אלא בין שוחק לעצב, לא חלקו בכל מין ומין בין מקצתו לרובו אלא השוו מדותיהן לגמרי והלכו בהן אחר הרוב. והיינו דלא הקשו על דברי רבא כל אותן קושיות שהקשו על דברי אביי, כנ"ל. אבל הר"ז נראה שהוא סובר דלרבא נמי משנינן כדלעיל.