רשב״א על עירובין ב.

מתני': מבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ימעט. פירוש: ימעט יתקן, בין שישפיל הקורה בין שיגביה הקרקע, וכמו שאמרו בגמרא (להלן עירובין ד, ב) כמה ממעט רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה דהיינו מלמטה. ובהדיא גרסינן בירושלמי (ה"א) כיצד הוא ממעט עושה מסטכא על הפתח ומתיר את המבוי, כמה יהא בה רב אחא בשם ר' אושעיא אמר ד' טפחים כדי מקום, ר' יוסי אומר טפח כדי קורה. ורש"י ז"ל פירש ימעט ישפיל את הקורה, לאו דוקא דלמעלה נקט. ודוקא בשהכשרו בקורה, בין למאן דאמר (להלן עירובין ה, א) קורה משום היכר בין למאן דאמר קורה משום פתח, דלמעלה מעשרים ליכא היכר, וכן לא מצינו פתח יותר מכשיעור הזה, אבל בלחי לא איכפת לן בין שארוך יותר מעשרים בין שאינו, דלא שייך ביה חד מהני טעמי ואפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה.

ורבי יהודה אומר אינו צריך. כדפריש בברייתא (להלן עירובין יב, ב) אפילו עד ארבעים וחמשים. איכא למידק אמאי לא תנא הכא נמי ושאינו גבוה עשרה כדתני לה גבי סוכה (ב, א) וכדאמרינן לקמן בגמרא (עירובין ה, א) היה פחות מעשרה טפחים חוקק בו להשלימו לעשרה. ומסתבר לי משום דבשיעור דלמטה ליכא פלוגתא ותנא בסוכה והוא הדין למבוי, דאפילו (ד)בשיעור דלמעלה אקשינן בגמרא (להלן עירובין ג, א) למה לי לאפלוגי בתרתי ואמרינן דצריכי, הא לאו הכי לא הוי תני הכא כיון דתנא בסוכה.

והרחב מעשר אמות ימעט. כלומר: בין שהכשירו בלחי בין שהכשירו בקורה, משום דיתר מעשר נידון כפרצה (להלן עירובין טו, ב במשנה), ואין לחי וקורה מתירין את הפרצה לדעת רבנן. אבל לר' יהודה אינו צריך למעט עד שלש עשרה אמה ושליש או עד עשרים כדאיתא בגמרא (להלן עירובין י, א) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דלא פליג ר' יהודה במתני' ברחב, משום דסמיך אמאי דפליג בברייתא וכדאמר בגמרא (להלן עירובין ב, ב).

ואם יש לו צורת פתח אפילו רחב מעשר אינו צריך למעט. קשיא מאי שנא רחב מעשר דנקט, הא הוי מצי למימר והרחב מעשר או גבוה מעשרים אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, והוה משמע דאכולהו קאי בין לגבוה בין לרחב, וצורת פתח ודאי אפילו אגבוהה נמי מהניא כדאיתא בברייתא לקמן (עירובין יא, א) גבי הרחב מעשר, וצ"ע.

גמרא: מאי שנא גבי סוכה תני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תני תקנתא. פירוש: וליתני או כאן וכאן פסולה או כאן וכאן תקנתא, דאפילו גבי מבוי נמי שייך למתני ביה פסול, דפסול היינו אסור, כלומר: אסור להשתמש בו, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, א) גמרא השוחט במגל יד אוסרים ומתירין פוסלין ומכשירין חדא מלתא היא. ואמרינן בגמרא (להלן עירובין ג, א) מקצת סכך למטה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים בסוכה כשרה ובמבוי פסול. וגרסינן בירושלמי (ה"א) רחב מעשר בסוכה כשרה ובמבוי פסול, ותנן נמי במתניתין (להלן עירובין יא, ב) דהכשר מבוי ב"ש אומרים בלחי וקורה, והפך הכשר היינו פסול. כך נראה לי.

סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. פירש רש"י ז"ל: סוכה דאורייתא וכבר נודעו דיניה שייך למתני ביה פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא דעכשיו באו להודיע דיניו אי אפשר למתני ביה פסולה עד דלישמעינן דיניו. ואינו מחוור, דא"כ תינח במבוי דלא אפשר למתני פסולה, מכל מקום לתני כאן וכאן תקנתא, דהא על כרחך אפילו בסוכה איבעיא להו אמאי לא תני ביה תקנתא, וכדמוכח במאי דאמרינן בלישנא בתרא ואי בעית אימא דאורייתא [נמי] תני תקנתא. ולפיכך פירשו בתוספות (ד"ה סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוה אמר ימעט הוה חאיש שמא יטעה אדם לומר לכתחילה ימעט ובדיעבד כשרה ואתי לידי איסור דאורייתא, אבל [מבוי] דרבנן לא חאיש, וכל היכא דאפשר למיתני תקנתא לא תני פסולה. ובנר חנוכה דרבנן דאמרינן ביה פסולה, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב, א) נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. איכא למימר דהתם אי אפשר בלאו הכי, דאי הוה תני ימעט הוה משמע שאם היא מודלקת ומונחת למעלה מכ' אמה ישפילנה, ואילו בין למאן דאמר הדלקה עושה מצוה אי אפשר, ואפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה חיישינן דילמא הרואה אומר לצורכיה הוא דאדלקיה, וכדאמרינן התם (כב, ב) גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.

קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ונפקא מינה לשלחן ומנורה ומזבח הזהב אם הניחם באולם. ועוד נפקא מינה לכדאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כז, ב) הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה סופג את הארבעים. ועוד לדברים אחרים כדאיתא בזבחים (יד, א).

דכתיב אל פתח אולם הבית. מקרא זה איננו. אלא שרבנו שמואל ז"ל דוחק לומר דדייק מדכתיב ביחזקאל (ח, טז) והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש, דאלמא היינו אולם היינו היכל, דאי לא (אי) פתח היכל אינו בין האולם ולמזבח אלא בין ההיכל ואולם, ואי בין האולם ולמזבח אינן פתח היכל ה'. והשתא הוי האי קרא כמו ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור בעיני דכיון דאסיקנא דאפילו לר' יהודה קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד, מאי טעמא קרי ליה לאולם הכא היכל. ועוד דאי מההיא דוקא קא יליף ליה, מאי קאמרינן ורבנן אי כתיב פתח אולם הכי נמי. ובתוס' (ד"ה דכתיב) דוחקין דדייק לה מדכתיב בהרבה מקומות אולם הבית וכתיב נמי פתח הבית, ולפיכך משמע ליה היינו פתח הבית ולאולם קרי פתח הבית.

דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד. איכא למידק האי קרא לשלמים למאי אצטריך, תיפוק ליה דאין דבר קודם לתמיד של שחר (פסחים נח, ב), ואילו בתמיד צריך פתיחת דלת, כמו ששנינו בתמיד (פ"ג, מ"ז) לא היה שוחט התמיד עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח. ויש לומר דנפקא מינה כגון שנסגרו דלתות אחר שנשחט התמיד. אי נמי יש לומר דאי משום קדימת התמיד לא תפסלי ולא נאמר אלא למצוה מן המובחר, ואתא קרא דושחטו פתח אוהל מועד להטעינן פתיחת דלתות ואם שחטו קודם שנפתחו דלתות פסולין. והא דתניא בתוספתא דפסח שני (פ"ד, ה"ב) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ופסח בלבד, יש לומר דפסולין מדרבנן קאמר דפסלום כדי שלא יבא להקריבם לכתחילה. והא נמי דמשמע בפסח שני בפרק אלו דברים (פסחים עג, ב) גבי שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן דקדשים ששחטן קודם שחיטת התמיד פסולין, התם נמי מדרבנן קאמר.

בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם. והא דאצטריך לאתויי האי קרא אף ע"ג דכבר דייקינן הכי מדרבנן, אכתי לא ידעינן דמקדש אקרי משכן. והא דלא אייתי ליה האי קרא מעיקרא, משום דניחא ליה לאתויי להא דרב יהודה דמינה שמעינן דעל כרחין ההיא קרא גופיה דושחטו פתח אוהל מועד במקדש נמי כתיב.