רשב״א על עירובין כח.

[ צירעה לוקה שש. פירש רש"י: והאי דכתיב בקדושים תהיו (כ, כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה, דבבהמה וחיה ועוף] גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב ביה שרץ דלשון שרץ שהוא נד בארץ ואינו נראה [אלא ע"י] שירוצו וריחושו מפני קוטנו. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין נט, ב) ובכל החיה הרומשת זה נחש משמע דלשון רחישה שייכא בדבר השורץ כנחש שהולך על גחונו. ופירש בשם הרב ר' יעקב דאורלניש דההוא קרא מיירי בשמונה שרצים, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (מעילה טז, ב) במובדלין דבר הכתוב דכתיב (שם) אשר הבדלתי לכם לטמא, והיינו הבדלתם דשמונה שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים.

ובבל הויא רובא דעלמא והתניא וכו'. הכא משמע דאתינן למשוי גברא [לאתרא] דכי היכי דאמרינן בחד גברא דלא אזלינן בתריה דלאו רובא בעלמא הוא הכי נמי אמרינן אפילו בחד (גברא) [אתרא]. ודכוותא אמרינן בפרק המצניע (שבת צב, א) גבי הוצל שהיו מוציאין משאוי על ראשו והוצל הוי רובא דעלמא. וכן נמי בפרק קמא דקידושין (ו, א) גבי האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ופריך ויהודה הויא רובא דעלמא. ואיכא למידק והא בשבת בריש פרק חבית (שבת קמד, ב) מפלגינן בין אתרא לגברא, דאמרינן התם של בית מנחם בן מנשיא סוחטין ברמונים, ואמרינן התם הלכה כבית מנחם בן מנשיא, ואקשינן ושל בית מנחם הויא רובא דעלמא, ופרקינן אין דתנן המקיים קוצים בכרם קדש דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לא קדש, ואמרינן מאי טעמא דר' אליעזר שכן בערביא מקיימין שדות של קוצים לגמלים, ואקשינן מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלוי דעתו אצל כל אדם. וי"ל דשאני הכא דכולי עלמא אם היו להם גמלים כמו ערביא היו גם הם מקיימים קוצים לגמליהם, שהקוצים מאכל הם לגמלים. אבל הרמונים שהם בכל מקום ואפילו הכי אין אדם סוחט אותם בשום מקום אלא בית מנחם, לפיכך בטלה דעתו אצל כל אדם. והוא הטעם לאומר חרופתי ולמוציא משאוי על ראשו דלא הוי רובא דעלמא דאין עושין כן בשאר מקומות. ואע"ג דאסיקנא דהאומר חרופתי ביהודה מקודשת הואיל ואנשי קורין לארוסה חרופה, אין זה חשוב שנוי לומר בטלה דעתו שזה לשונם ודבורם.

הא דקתני: [השחליים והגרגיר] זרען לירק מתעשר ירק וזרע זרען לזרע מתעשר ירק וזרע. יש לעיין למאי פלגינהו כיון דלעולם מתעשר בין זרע בין ירק ליערבינהו וליתנינהו בין שזרען לזרע בין שזרען לירק מתעשר זרע וירק. וי"ל דקמ"ל לענין תורם מן הרעה על היפה שאם זרען לירק הירק יפה שבו ואלו בא לתרום מזה על זה תורם מן הירק על הזרע אבל לא מן הזרע על הירק, והיינו דקתני מתעשר ירק וזרע. ואם זרען לזרע הוי איפכא דמעשר מן הזרע על הירק ולא מן הירק על הזרע וכדקתני מתעשר זרע וירק. ואי נמי נפקא מינה לעונת המעשרות דאילו זרען לירק מתעשר הכל ואפילו הזרע כשעת לקיטת הירק, ואם זרען לזרע אין הולכין בו בתר לקיטה ואפילו לגבי הירק אלא הולכין בו אחר הזרע.