רשב״א על חולין צא.

רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד. כתוב בתוס' דלאו אדרב חסדא קאי דאוקמה כרב יהודה, דלרב אשי לא מצינא לאוקמה כר' יהודה דר' יהודה שמנו של גיד משרא שרי ליה לגמרי כדמשמע לקמן (חולין צב, ב), והא דלא קאמר הכא לא נצרכה אלא לשמנו של גיד ואליבא דרבי מאיר, משום דההיא ברייתא דישראל קדושים נהגו בו איסור דמייתי לה רבינא לא נזכר בה רבי מאיר.

הא דאמרינן: ואי פשיטא ליה אמאי ארבעים תו לא. לאו למימרא דאי הוה אמרינן דלא פשיטא ליה דאתיא שפיר טפי, דאדרבה תקשי לן אמאי לקי כלל, אלא הכי קאמר ברייתא ודאי הכי מוכחת דמיפשט פשיט ליה כדקאמר. מיהו ברייתא גופא קשיא לן אמאי ארבעים ותו לא דהא שני גידין אסורין (אבל) [אכל] בשתי אכילות ובשתי התראות מדקא מחייב ליה רבנן שמונים. ופריק הכא במאי עסקינן דלית ביה כזית, וכבר כתבתי למעלה בסוף אותו ואת בנו מה שפירש רש"י ז"ל בו ומה שפירשו בו אחרים.

והכן טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח. ואם תאמר דלמא לא נאסר להם אלא (הכא) [הכן] שנהגו בו איסור כמו שנהגו בשחיטה שלא נצטוו, ואפילו הכי אמר ליה וטבוח טבח פרע להן בית השחיטה. ויש לומר דמאי דקאמר פרע להן בית השחיטה היינו נחירה, לומר שיראה להן שאינו אבר מן החי, וקרי ליה בית השחיטה דנחירתן זו היא שחיטתן.