רשב״א על חולין פד.

וליפרקינהו וליכסינהו. ואם תאמר ואמאי פריק להו כדי לחייבן בכיסוי, וכי מאין זו לחזור ולפדות כדי לחייב בכיסוי את הפטור, ויש לומר דהכא שאני דמצוה לפדותן כדי שלא ילכו לאבוד, ומשום הכי פריך וליפרקינהו מעתה כיון שעומדין לכך ויכסה, ומשני בעינן העמדה והערכה, ואם תאמר והא כל זמן שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וישנה בכלל העמדה והערכה כדאמרינן לעיל (חולין כט, ב) בשילהי שמעתא דישנא לשחיטה מתחלה ועד סוף, ותירץ הרב רבינו אברהם אב"ד זצ"ל דהכא בשאינה מפרכסת, ומאחר דשאינה מפרכסת פטורה לא פסיקא ליה למיתני נוהג במוקדשין. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דאדרבה מדמפרכסת חייבת לא פסיקא ליה דאינו נוהג במוקדשין. ואמאי תני ואינו נוהג במוקדשין, ורבותינו בעלי התוס' זצ"ל אמרו דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתא, והא דאמרינן (לקמן) [לעיל (חולין ל, א).] שחט בה שנים או רוב שנים הרי כחיה לכל דבריה ונפדית, כבר פירש רבינו חננאל ז"ל ואמר שזו אינה משנה, אלא שמדקדקים כן בעלי הגמרא ממשנתינו דלקמן (חולין קיז, ב) דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלין ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה, והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהרה דאי כחיה משום דאין שחיטתה מטהרתה, אבל לישראל ששחיטתה מטהרתה שוב אין לה פדיון, וההיא דאתמר בפרק השוחט (חולין ל, א) בהמה טהורה [הרי] [הוא] דהוא [כ]שוחט את הפסח, הכי קאמר ודקאמרת כיון דשחיט ביה פורתא אידחי ליה מפסח, נהי דמפסח אידחי מדמי פסח מי אידחי עד שישחוט בו רוב שנים, דכל שמפרכסת ולא נגמרה בשחיטה הרי היא כחיה לכל דבריה, ומקל וחומר פריך, והיינו דאקשינן במסכת שבועות פ"ק (יא, ב) מתה או נשחטה תפדה הא בעיא העמדה והערכה, ומאי קושיא אנשחטה יעמיד (ויעריך) במפרכסת.

יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי. כלומר שלעולם הוא מחוסר גרירה וכיסוי ולפיכך לא בעו כיסוי, אבל דם שעל הסכין אף על פי שחסר גרירה כיון דאי איכא דם שלא הוא לא בעי גרירה וכיסוי אף בשאין שם דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גרירה מעכבת בו, ואפילו למאן דאית ליה נמי דאף על גב דאיכא דם שלא הוא צריך לגרור ולכסות דם שעל גבי הסכין, הא אפשר לכסויי דם זה בלא גרירא (כיון) [כגון] שאין דם על גבי הסכין, אבל במוקדשין אי אפשר בלאו הכי לעולם.