רשב״א על חולין פב.

מתני': שנים שלקחו פרה ובנה מי שלקח ראשון ישחוט ראשון. ואוקימנא בגמרא דלענין דין תנן דאם נחתו לדינא (אומר) [אומרים] להן מי שלקח ראשון ישחוט ראשון, וטעמא דמילתא דסתם לוקח בהמה לשחוט הוא לוקח, וכשמכרה לו מוכר על דעת כן מכרה לו שידחה הוא מלפניו, וכדתניא בתוספתא (פ"ה) הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית שמתחילה לא לקחו אלא על מנת כן ואומר לשני לא עדיפא מגברא דאתית מיניה. וקשיא לי דהא אמרינן דרוב שוורים לחרישה הן עומדים וכדאמרינן בבא בתרא (צב, א) דרובא לרדיא זבני, ואם כן זה שלקח פרה סתם מסתמא לחרישה לקחה, ואמאי ישחוט ראשון, והלא לא מכר לו על דעת כן, ואולי נאמר דפרה דוקא אמרו משום דאין רוב פרות עומדות אלא לאכילה דשוורים הן שעומדין לחרישה ולא פרות כדכתיב (משלי יד, יד) ורב תבואות בכח שור. וכן כתב ר"ת ז"ל בריש פ"ק דע"ז וצ"ע. עוד תמיהא לי דאם כן אף בשאר ימות השנה יהא צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, כיון דמחזיקין ליה דלשחיטה דהשתא זבין דהשתא הוא דקא בעי לה כדאמרינן (לקמן חולין פג, א) במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה, ויש לומר דאפילו בשוורים נמי דינא הכין משום דמוכר לכל רצונו של לוקח הוא מוכרו, דאפילו רצה לקיימו לחרישה מקיימו, ואילו רוצה לשחוט היום ישחוט שאין משייר במכירתו כלום, דהא לא אמר ליה על מנת שלא תשחוט היום, הילכך הוה ליה כאלו פירש לו אם תרצה לשחוט שחוט, ומשום הכי אילו אתו תרוייהו קמן דחינן שני מפני ראשון דלא עדיף ממוכר דאתי מיניה, אבל אם הלך זה לביתו שוחט השני ואינו נמנע, ואין צריך לשאול לראשון אם שחט אם לא, דאינו חושש מן הסתם אלא בד' פרקים.