רשב״א על חולין סט

מתני': מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. כלומר דעדיין לא נתקדש דבכור בפטר רחם תלא ליה רחמנא ובהויתו קדוש, ועד שיצא רובו לא קדוש, והלכך אינו כמטיל מום בקדשים, יצא רובו הרי זה יקבר, שהרי כבר נתקדש ואסור להשליכו לכלבים וצריך קבורה, ומכאן משמע דבכור אסור בהנאה, והכי נמי משמע בזבחים (קג, ב) פרק טבול יום דתנן התם אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו, אלמא עור מותר, אבל בשר אסור בהנאה ויקבר. וקשיא לן דהא בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (לב, ב) אמרינן דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו ואפילו נכרי, דתנן התם בית שמאי אומר לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור ובית הלל מתירין אפילו נכרי. ותירצו רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דכל היכא דשרי לישראל כגון שנפל בו מום שרי אפילו לזמן עליו את הנכרי דאיתקוש לצבי ואיל, אבל לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך, אבל היכא דאסור (דישראל אסו') [לישראל כגון] שנמצא טריפה, לא איתקש לצבי ואיל, והלכך אסור בהנאה ויקבר. ותדע דהא ר' עקיבא הוא דאמר בפרק טבול יום דיאותו הכהנים בעורו, למימרא דבשרו אסור, ובפרק כל פסולי המוקדשין מוקמינן בגמרא ההיא דבית הלל דאמרו מזמנין עליו אפילו את הנכרי כותיה דר' עקיבא.