רשב״א על חולין סח.

מתני': מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פירוש רבינו שלמה ז"ל דלהכי נקט מן הטחול ומן הכליות לפי שהוא דבר דלא מיטרפי בהו בהמה, ואפשר דסבירא ליה לרבינו ז"ל כלישנא בתרא דאיתמר לעיל בפרק אלו טריפות (חולין נה, א) דנקב לחוד ונחתך לחוד. ושמא משום דפשטא דמתניתין הכי משמע פיר(ו)ש כן. אבל לענין הלכתא ספוקא מספקא לן אי כלישנא קמא דאיתמר התם דבהמה גופא מיתסרא בהכי, ובדין הוא דליתני אסורה, ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא נמי אסור ואי כלישנא בתרא דאמרינן ניקב לחוד ונחתך לחוד וכבר כתבתי למעלה דכיון דאתמר הכי ואתמר הכי ולא איתברר בהי לישנא מינייהו קיימא לן בשל התורה הלך אחר המחמיר, אף על פי שהרב בעל העיטור ז"ל פסק כלישנא בתרא דניקב לחוד ונחתך לחוד.

גמרא: הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. כך גירסת רש"י ז"ל. וכן בתוס' ומקצת ספרים יש שגורסין כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה, ואינו מחוור דאיזה פשיטות יש יותר באשה מבבהמה שתולה זו בזו, ואם תאמר מאי קא מקשה משליא שיצאתה מקצתה, דהא דחינן בפ"ק דבבא קמא (יא, א) דטעמא לאו משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד, אלא משום דגזרינן מקצתה אטו רובה משום דזמנין דמקצתה נמי הויא כרובא, והיכי דמי כגון שיצא ראשו של ולד באותו מקצת, אבל אם לידת ראשו לא הוי כרובא לא הוי גזרינן מקצתה לעולם אטו רובא. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל תירץ דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן, אף על גב דהתם קא סלקא דעתך למדחי הכי, הכא לא ניחא ליה בהכי, ודעדיפא מיניה מתרץ לה.