רשב״א על חולין סד.

לא צריכה בחתוכה. כלומר שאין יכולין לעמוד על סימני ראשיה אם שניהם כדודין או חדודין או אחד חד ואחד כד, ולבדוק בחלבון וחלמון, דהא תרי סימני קא מסיימא ברייתא בהו אם שלמין בודק בראשיהן ואם חתוכין בודק בחלבון וחלמון, והכא נמיאמאי איצטריכיה לעדותו של נכרי המוכר ולומר של עוף פלוני הוא וטהור אפילו בסתמא בבדיקה סגי להו, ופרקינן בטרופות בקערה שאין יכול לעמוד עליהן. וקשיא לן אם כן כי אמר נמי של עוף פלוני וטהור היכי מהימנן ליה, והלא מצי משתמיט ליה דהא אי אפשר לעמוד עליהן, ואם תאמר דהיינו דאקשיה ליה ואזיל מדתניא אין מוכרין ביצת טריפה לנכרי אלא אם כן נטרפה בקערה לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, הא ודאי לא משמע הכי, דאדרבה משמע [מ]דקתני לפיכך אין לוקחין מהן נראה דעיקר איסור לקיחת ביצת טרפה בקערה מן הנכרי אינה אלא משום היתר שהתירו חכמים למכור להן ביצת טרופה שנטרפת בקערה, הא לאו הכי משרא שרי ליקח מן הנכרי, ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא, ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכי, אלא דעדיפא ליה לאקשויי מברייתא. עוד נראה לי דאפילו בטרופות בקערה כי אמר של עוף פלוני טהור מדינא מהימן דרתותי מרתת, דילמא יהב ישראל דעתיה עלייהו וטורף ביצה אחרת בקערה ומקיפ(י)ן ועל ידי כך יכיר ויפריש ביניהם, שאי אפשר לשני מיני[ם] חלוקין שלא יהא הפרש כל דהו ביניהן. ועם תירוץ זה יעלה לנו תירוץ גם כן להא דאמרינן לקמן (חולין סד, א) דסימנין לאו דאורייתא, משום דאיכא דעורבתי דדמיא לדיונה, ואפילו הכי כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא סמויך עילויה, וכיון דדמו להדדי כי אמר של יונה היא מאי הוי, הא מצי משתמט ליה למימר דדיונה היא והיא אינה אלא דעורבא, אלא ודאי שמע מינה דאף על גב דדמו אהדדי אכתי רתותי מרתת דילמא יהב ישראל דעתיה עליה ומקיפן לדיונה ומכיר. ומיהו נראה מתוך דברי רבינו יצחק ז"ל שכתב בע"ז (מ, א) דהא דאמרינן לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, עיקר אסורה משום דמצי משתמיט היא, ולא משום דמוכרין להן, ואדרבה משום שאין לוקחין [משום הכי] (ו)מוכרין להן כמו שאנו עתידין לכתוב בשמו בס"ד. ומיהו לא(ו) משמע הכי, מדקאמר לפיכך אין לוקחין מהן דאדרבה משמע דעיקרא דמלתא משום דמוכרים הוא דאין לוקחים, הא לאו הכי משרא שרי כמו שכתבתי, ועוד דאם כן אפילו בביצה שלמה תיקשי לן אמאי זבנינן מינייהו, ואף על גב דקאמר של עוף פלוני וטהור כיון דאיכא טמאין דדמו לטהורין,וצריך עיון לפי דברי רבינו ז"ל.

אלא אמר רבי זירא סימנין לאו דאורייתא. קשיא לן דבמסכת ע"ז (בסופו) [בסוף אין מעמידין] (מ, א) אמרינן אין לוקחין עוברי דגים אלא מן המומחה, ואקשינן למה לי מומחה, ליבדק בסימנין, דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, ותירצ' רבינא בשנמוחו, דאלמא שמעינן מינה דסיטמנין דאורייתא. ורבינו אלפסי ז"ל כתב דברי ר' זירא, ובשלהי פרק אין מעמידין (שם) כתב ההוא דקרבי דגים אינן נקחין אלא מן המומחה ולא כתב כלל מה שהקשו עליה בגמרא ויבדוק בסימנין, ולא דברי רבינא שהעמידה בשנמוחו, נראה דעת רבינו ז"ל בכך ששתי הסוגיות חולקות אי סימנין דאורייתא או לא, וסמך לו על סוגיא זו דהיא עיקר דאיתמרא בדוכתא גבי הלכתא דהאי דינא. ואף על גב דרבינא בתרא הוא, אפילו הכי מסתבר טעמיה דרבי זירא דהכא, דהא טעמא קאמר, דאי לא תימא הכי שמונה ספיקות לבדוק בביצייהו, וכיון דסימני ביצים לאו דאורייתא ולא סמכי עליהו סימני דגים נמי לא סמכינן עלייהו, דהא ברייתא להדדי מדמי להו. ור"ת ז"ל אמר דהא סוגיא דהכא וסוגיא דהתם, תרוייהו איתנהו, דודאי גבי דגים סימנין דאורייתא נינהו, דהא בבצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אסימנין נמי הוינן סמכי בהו, ובדגים קים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור כלל, וברייתא הכי קתני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים מה סימני ביצים שאם טמא טמא וטהור תולין משום דאיכא דטמאין דדמו לטהורין כך סימני עוברי דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור, ולכאורה כדבריו נראה, דרבינא ודאי כבר עמד על דברי רבי זירא, ועל מה שהקשה משמנה ספיקות ואיך לא חשש להן, ואם אתה אומר שאף על פי כן לא קבלם, אנו איך נניח דברי רבינא שהוא אחרון ונתפוס דברי רבי זירא, אחר שדחה אותם רבינא, ועוד דודאי אי דמי להדדי לא הוה שתיק גמרא התם מהך קושיא דרבי זירא, והוה ליה לאקשויי התם אי הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביצייהו, אלא ודאי הדעת מכרחת כדברי ר"ת ז"ל דאין זו דומה לזו, וכן נראית דעת רש"י ז"ל שכתב כאן וז"ל אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמיכ' עילויהו, וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל אלא לאו שמע מינה סימנין של ביצים לאו דאורייתא. ומיהו רבינו יצחק ז"ל בעל התוספות אמר (כההיא) [דההיא] דשילהי פרק אין מעמידין (שם) באומר של דג פלוני וטהור הוא קא מיירי, והילכך אוקמה רבינא בשנמוחו, דאי לאו הכי לכולי עלמא שרי, דהא איכא תרתי לטיבותא וכדאמרינן הכא גבי ביצים, ואם תאמר מאי דוחקיה התם לאקומה באומר של דג פלוני וטהור הוא דאצטריך לדחוקיה ולאוקמיה בשנימוחו, לוקמה סתמא בדלא אמר של דג פלוני וטהור ואף על פי שלא נימוחו כדרבא דסימנין לאו דאורייתא, יש לומר דניחא ליה לאוקמה בכל ענין. ואם תאמר והא על כרחין לא אפשר לאוקומה בכל ענין, דהא לא מיירי באומר אני מלחתים, דאלו אומר אני מלחתים נאמן כדאיתא התם. יש לומר שאינן רגילות שיהא שם בשעת מליחה, אבל רגילות הוא שידע שהוא של דג פלוני וטהור. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד דהא דקתני אין לוקחין ביצים טרופות בקערה מן הנכרי, עיקר איסורא ליתא משום דמוכרין להן, אלא משום דאי אפשר לעמוד עליהן ומצי משתמיט ליה כמ"ש למעלה, דהא דגים ליכא משום טריפות ומשום נבילות, ואף על פי כן כתב רבינו ז"ל כאן דבנמוחו אף על גב דאמר של דג פלוני וטהור אינו נאמן ואין סומכין עליו, וכבר כתבתי מה שקשה לי על זה לכאורה, וצריך עיון. נמצא בין לדברי רבינו אלפסי ז"ל בין לדברי [ר"י] בעל התוספת ז"ל שאין לסמוך על סימני קרבי דגים, דבין בביצים בין בדגים סימנין לאו דאורייתא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל הביא ראיה לדברי רבינו אלפסי ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי שם במס' ע"ז (פ"ב, ה"ט) ר' נתן בר בא אומר קמי שמואל ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאים לעוברי דיגם טהורים עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורין ארוכים, חמי ליה חדא שלפותא אמר ליה כזה מהו אמר ליה טמא, אמר ליה לא ביש לי דאמרת [על] טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור, משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להם עוברי אף סימני עוברי דגים לאו דאורייתא, דאף על גב דרב נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא דידן הוה גמיר, ועלייהו הוה סמיך, אפילו הכי לא קביל שמואל מיניה דסבירא ליה כרבי זירא. ומיהו בעוברין סבירא ליה לרבינו אלפסי ז"ל דטהורין ואינן צריכין סימנין כמ"ש למעלה דס"ל כמאן דאמר התם (ע"ז מ, א) דג טמא משריץ טהור מטיל ביצים.

חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ. משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אי אמר לך של עוף פלוני וטהור הוא, דאיכא תרתי לטיבותא סמוך עלוי' בסתמא לא תסמוך עלויה דאית בה דעורבתא דדמי לדיונה. ראיתי למקצת רבותינו המפרשים שפירשו דדוקא קאמר דקים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור אלא דעורבא דדמי לדיונה, ולא מיחוור, חדא, דהא סתמא קאמרינן חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ משכחת לה טמאה משכחת לה טהורה, אי אמר לך של עוף פלוני וטהור דמשמע דבכולהו ביצים קאמר בין דומין לתרנגולת בין דומין לדיונה, וברייתא נמי סתמא קתני לוקחין ביצים בכל מקום, ומוקמינן לה באומר של עוף פלוני וטהור. ואם איתא הא כולהו ביצים ניקחין בכל מקום חוץ משל יונה, ורבי זירא נמי דאמר סימנים לאו דאורייתא טפי הוה עדיף לפרוקי בהדיא הכא במאי עסקינן בביצת היונה, משום דאיכא דעורבתא דדמיא לדיונה, ולעולם סימנין בשאר ביצים כולהו דאורייתא, ועוד דאם איתא קושיא דר' זירא משמונה ספיקות אכתי לא אפריקה לה, דאם איתא לבדוק בביצייהו, אלא אם תאמר דכולהו הני ספיקתא משום עורב ומיניו נינהו, והוא דוחק דודאי עורב וכל מיניו שכיחי גבייהו ובקיאין הוו בהן, ועוד דאי משום עורב הוו מספקי בהן. כי קרקבנן נקלף מאי הוי, והא עורב קורקבנו נקלף הוא, ודוחק הוא גם כן להעמידה כר' אליעזר דזרזיר כמ"ש במקומה. ואם תאמר דתרי סימנין הוו להו בר מקורקבן, אם כן לאו מין עורב נינהו, דעורב אין לו זפק, אלא ודאי נראה דהא דקאמר דאיכא דעורבתא דדמי לדיונה לאו דוקא קאמר, אלא דבהאי קים להו דדמי ליונה וספוקי הוה מספקו כיון דאיכא חד דדמי הכי נמי איכא אחריני דדמו, והלכך כולהו אינן נקחין אלא באומר של עוף וטהור דאיכא תרתי לטיבותא כך נראה לי.

שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ. ואם תאמר לענין אכילה ולענין מלקות למה לי ריקמה, הא קיימא לן דכל היוצא מן הטמא טמא, כדתנן בפרק קמא דבכורות (ה, ב) בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, יש לומר דלענין מלקות איצטריך, דנהי דאסורה באכילה אבל מילקא לא לקי עלה. והרמב"ם ז"ל כתב כן פ"ג של מאכלות אסורות (ה"א) שכל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הריאותו מאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאין וביצי עוף ודג הטמאין, שנאמר (ויקרא יא, טז) ואת בת היענה זו ביצתה, והוא הדין לכל איסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה. ומדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל נראה דאם לא ריקמה אפילו איסורא דאורייתא ליכא. דכיון דשרא רחמנא ביצת עוף טהור כדכתיב (דברים כב, ו) והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים וגו' וכתיב ואת הבנים תיקח לך, ודרשינן לקמן בפרק שלוח הקן (חולין קמ, א) תקח לך ולא לכלביך, דאלמא דביצי עוף טהור משרא שרא להו רחמנא, ואף על גב דביצה זו כאבר מן החי, אלא חדוש הוא שחדשה התורה בו, וכיון שחדוש הוא אף כל ביצה אסורה מדינא מותרת, והיינו דאיצטריך רחמנא למעוטי ביצת עוף טמא כדכתיב ואת בת היענה, דאי לאו דמיעטיה קרא בהדיא משרא שריא, וכי האי גוונא אמרינן בבכורות (ג, ב) גבי חלב בהמה טמאה סלקא דעתך אמינא כיון דחלב טהור חדוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב בטמאה נמי לשתרי, קא משמע לן קרא, וביצת טרפה שאסורה מדאורייתא כדמשמע בביצה (ז, א) היינו משום דילפינן עוף מעוף, אבל ביצת השרץ לא ילפה מעוף אלא מטומאה ילפה, ולענין טומאה בעינן ריקום כדאיתא לקמן מדכתיב (ויקרא יא, מא) השרץ מה שרץ שרקם אף ביצה שרקמה. ולדבריהם (כל שכן) דאיצטריך הכא לאוקומה בשריקמה ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ, ואפשר היה לומר דביצת עוף טמא אפילו לא ריקמה לקי אביצתה כמו עליה, אבל בביצת השרץ לא לקי עליה עד שעת ריקום, והיינו דאתא לאשמועינן תנא דברייתא, אלא שאין הלשון מתחוור בו כל כך, דהוה לן למימר שעד שלא ריקמה אינו לוקה, דהא עיקר הלכתה דאינו לוקה עד שרקמה הוא. ועוד שראיתי לר"ם ב"ם ז"ל שכתב דאפילו ביצת עוף טמא אינו לוקה עליה אלא אם כן תלויה באשכול שהיא כגון העוף, וזה לשונו אף על פי שחלב בהמה טמאה אינו לוקה עליה עוף טמא אסורין, אין לוקין עליהן שנאמר (שם ח, יא) מבשר' לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותה כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה, ואינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות עד כאן. ואפשר לומר דלאורויי שהיא ביצת השרץ הוא [ד]אתא, ונפקא מינה להתראה שצריך להתרות משום שרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם, ה"ח) דביצת עוף טמא שהתחיל אפרוח להתרקם בה ואכלה לוקה עליה משום אוכל שרץ העוף, דקשיא לי דהא משמע בשמעתין דהכא ובשמעתין דלקמן בשלהי פרקין דאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ, דהא קתני בברייתא כל השרץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, ואסיקנא הכא דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואם איתא דאפרוח של עוף טמא אסור משום שרץ העוף, אמאי אסמכוה רבנן אקרא דכל שרץ השורץ על הארץ, אקרא דכל שרץ העוף הוה להו לאסמוכיה, ועוד דאמר לקמן (סז, ב) כל השרץ השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין (שבאכלוסין) [שבכלוסים], ואוקימנא אליבא דשמואל דוקא בשהתליעה לאחר שנתלשה, אבל התליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, אלמא כל אימת דלא נפקי לאויר העולם אינן אוסרין משום שרץ העוף, ואף על פי שעידין לפרוח אם יצאו חוצה, ומסתברא לי דנפקא מינה למלקות, שבביצת השרץ אם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, אבל ביצת עוף טמא אינו לוקה אפילו בשריקמתה, דלאו שרץ השורץ על הארץ הוא ולא שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם, וצ"ע.

דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב. ופליגי רבנן עליה, ואסיקנא דאפילו ר' אליעזר בן יעקב מדרבנן קאמר, אבל מדאורייתא משרא שרי. ולענין פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב, פסק רבינו אלפסי ז"ל כרבנן דשרי. ואיכא מאן דפסק כר' אליעזר בן יעקב, דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. והרב בעל העיטור ז"ל כרבינו אלפסי ז"ל סבירא ליה דלא אמרינן משנת ר' אליעזר קב ונקי אלא במשנה, אבל בברייתא לא, והרבה יש בתלמוד דאין הלכה כמותן, דהא אפליגו רב ורבי יוחנן באפרוח שנולד בי"ט דרב אסר ור' יוחנן שרי כדאיתא בביצה (ד, א( וקיימא לן כר' יוחנן, ועוד דבחול לכולי עלמא שרי, ואף הרב בעל התרומות ז"ל כרבנן פסק. אלא שאני תמה במה שכתב, שכך כתב דמכל מקום מן התורה אסור משום נבילה, ואפילו שוחטו אין בכך כלום שאין שחיטה שייכא ביה, וכן בהמה שלא שהיתה שמונה ימים ואמרינן ביבמות (לו, ב) ובשבת (קלה, ב) כל שלא שהה שמונה ימים בבהמה נפל, אבל איסור שרץ השורץ על הארץ לית ביה אלא אסמכתא דעלמא הוא, וזה תימא, דהא רב ורבי יוחנן תרוייהו משמע דמודו דבחול משרא שרי ליה לאלתר, ואפילו בי"ט נמי קיימא לן כר' יוחנן, דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואף על גב דאינהו נמי פליגי בעגל שנולד בי"ט, (וק"ל) [והא דקיימא לן] בבהמה דכל שלא שהתה שמנה ימים הרי זה נפל, התם בלא קים ליה שכלו לו חדשיו, ופלוגתייהו דרב ור' יוחנן בשכלו לו חדשיו, ועוד קשה דאם איתא כיון דאיכא עליה איסורא דאורייתא משום נבילה, למה אסמכוה חכמים אקרא דכל השרץ השורץ, אלא שהרב ז"ל בעצמו תירץ קושיא זו, דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור, וצריך עיון. ומיהו קודם שיצא לאויר העולם לכולי עלמא אסור ומדרבנן כדאמרי הכא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם אפילו רבנן מודו.