רשב״א על חולין קלב:

והמשתתף עמו פטור מן המתנות. וא"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות. י"ל דהתם כל שיות שבו חייב, דהא אית להו לרבנן שה ואפילו מקצת שה, וכיון דאין כאן אלא חצי שה, נותן חצי המתנות, דהיינו מתנות שכל שיות שבו, אבל כאן שכולו שה לא מצינו במתנות שיהא חציין פטורות וחציין חייבות וכיון דמקצתן פטורות משום חלקו של כהן כולן נמי פטורות.

אפילו כהן טבח נמי במשמע. פי' רש"י ז"ל אפילו בשוחט בהמתו למכרו לאחרים דלא פטרתן תורה אלא בשוחט לעצמו וב' וג' שבתות דפטור, י"ל לפי פירושו משום דלא מוכחא מילתא שהוא שוחט לאחרים אלא שמא שוחט הוא לעצמו, ואם ירצו אחרים לקנות ימכור להם ממה ששחט לעצמו, ואי קבע מסחתא מוכחא מלתא וחייב מיד. אבל בתוספות פירשו דדוקא בשוחט לישראל, אבל בשל עצמו פטור לעולם דרחמנא פטריה, ותדע לך דאם איתא מי איכא למימר דטעי רבי טבלא בדאורייתא אלא דרבנן הוא דגזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם לפטור את המתנות ונמצאת תורת מתנות משתכחת, והילכך עד שלש דאיכא למימר דלא קבע לא גזרו ואוקמו' אדין תורה ואילך ואי לא קבע מסחתא דמוכחא מילתא אפילו מיד, ורבי טבלא לא שמיעא ליה האי תקנתא.

מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי. לאו דוקא, דהא תנן בזבחים (צ, ב) ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלייה שלוקין מבושלין, ואמרינן נמי בסמוך אי מטוי להו ומידב דייבי או לקדרה אידי דמחתך להו כו' אלמא אף בקדרה אכל להו, אלא הכא ה"ק אינן נאכלות להנא(ת)[ה] ולהתענג כדרך שהמלכים אוכלין וכל אחד לפי מה שהוא אוהב ונהנה יותר.