רשב״א על ברכות ס.

לישנא אחרינא אמרי ליה א"ר הונא לא שנו אלא שלא קנה כיוצא בהן אבל קנה כיוצא בהן. כלומר: ועדיין ישנן תחת ידו אין צריך לברך, ורבי יוחנן אמר אפילו קנה כיוצא בהן וישנן תחת ידו צריך לברך שבכל עת שהוא מוסיף לקנות מתחדשת לו הנאה ושמחת לב, מכלל דיש לו כלים בירושה וקנה דברי הכל צריך לברך. נראה היה לי דקיימא לן כלישנא קמא ואליבא דרבי יוחנן דאפילו ביש לו כיוצא בהן מירושה צריך הוא לברך, אבל קנה וחזר וקנה אין צריך לברך והוא שישנן לראשונים תחת ידו, ומשום דכל ברכות אלו אינן אלא מדבריהם, ותרי לישני הוו להו כתרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי בשל דבריהם, והלך אחר המיקל. ועוד דפשטא דברייתא דרבי מאיר ורבי יהודה הכי אתיא, והוי ליה רב כר"מ ורבי יוחנן כר' יהודה, וללישנא בתרא אצטריך לדחוקה אליבא דר' יוחנן, והלכך לישנא קמא דלקולא ופשטא דברייתא טפי עדיפא. אלא שראיתי לרבותינו הפוסקים ז"ל שפסקו כר' יוחנן אליבא דלישנא בתרא.

האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה. פירש רש"י ז"ל: כל היכי דדרשת ליה להאי קרא מדרש לחדא משמעות, מרישא לסיפיה מדרש מי שנכון לבו ובטוח בה' משמועה רעה לא יירא, וכן דרשת ליה מסופיה לרישיה משמועה רעה לא יירא מי שלבו נכון ובטוח בה'. ואינו נכון דלכאורה משמע דבשני פנים נדרש, כשאתה מרישיה לסיפיה מדריש שפיר לענין אחד, וכי מסיפיה לרישיה מדריש שפיר לדרשא אחרינא ותרווייהו איתנהו. על כן נראה מה שפירש הראב"ד ז"ל מרישיה לסיפיה מדריש, מה טעם משמועה רעה לא יירא משום דהוא נכון במעשיו ובוטח בה', והיא הבטחה לצדיק שאינו צריך לירא מדבר רע. ומסיפיה לרישיה מדריש אין כאן הבטחה לצדיק, אלא כך אמר דוד המלך עליו השלום אדם שהוא נכון ובוטח בה' אינו ירא משמועה רעה כהלל שבטח בחסידותו.