רשב״א על ברכות מב.

רב הונא אכל תליסר ריפתא בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. פירוש: פת הבאה בכסנין היה, ושלא בסעודה אכל ולא ברך אחריו, כלומר שלש ברכות אלא מעין שלש. ואמר ליה רב נחמן עדי כפנא, כלומר אכילה זו אכילת רעב היא וקבע היא, וצריך לברך לפניו המוציא ואחריו שלש ברכות, דלא אמרו בפת הבאה בכסנין שאינה טעונה לפניה אלא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש, אלא בשאוכל ממנו מעט כדרך הלועסים ממנה מעט לתענוג ועדון ולמתיקה. אבל אי אפשר לומר דרב הונא לא ברך לאחריו כלל, דהא לא גרע מאוכל תאנים וענבים שמברך מעין שלש אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשו בתוס'. וחזר רב הונא ואמר כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך כלומר לפניו המוציא ולאחריו שלש. ותמהני על הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות שאם אכלן בתורת כסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום.

והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ, התם דקבע עליו מעיקרא. ודוקא דקבע עלייהו מעיקרא הא לא קבע מעיקרא מברך בורא מיני מזונות, ואי לא אכיל אלא מעט מברך אחריהן מעין שלש, ואם אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה אף על פי שלא בירך בתחלתו המוציא, מברך לבסוף שלש ברכות. ופירוש לחמניות, פירש רש"י ז"ל: אובלי"יש. ובתוספות פירש: ניבל"ש. ואינו מחוור, שהרי בלילתן רכה היא.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי ג' תכיפות הן, תיכף לנטילת ידים ברכה וכו'. כלומר: תיכף למים אחרונים ברכה, ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפילו בברכת המוציא דכיון שנטל ידיו לברכה קבל עליה לברוכי. ואי אמר הב ונבריך הוא הדין והוא הטעם, וכל שכן הוא דהא קביל עליה בפירוש לברוכי. והראב"ד ז"ל הביא ראיה על זה מדאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב (פסחים קג, ב) הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למשתי ולא נטר להו אי מברכים עליה בורא פרי הגפן או לא, אלמא אסור למשתי אפילו בברכה קאמר. אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתב כן במסכת פסחים (שם).