רשב״א על ברכות לו.

הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו. פירוש: ואע"ג דבאפי נפשיה אזוקי מזיק, כיון דעל ידי אניגרון מעלי לרפואה ומעלי לאכילה משתני לעלויא קרינן ביה ומכל מקום לענין ברכה כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ דהא עיקרו שמן, אבל אי שתי ליה בחול על ידי אניגרון לא מברך עליה כלל משום דהוי ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על האניגרון שהוא עיקר, ואי שתי ליה באפי נפשיה לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק, כן כתב רב האי גאון ז"ל. ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול דאין הברכות משתנות בשנוי העתים, אלא כל ששותהו על ידי אניגרון ומתכוין בו לרפואה בין בחול בין בשבת מברך עליו בורא פרי העץ דהוי ליה שמן עיקר, וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי ליה אניגרון עיקר בין בחול בין בשבת ואינו מברך אלא על האניגרון. ומה שחלק הגאון ז"ל בין שבת לחול, נראה לי שדעת הגאון ז"ל שאף על פי שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן ע"י אניגרון לא מוכחא מלתא דמשום שהוא חושש בגרונו שותהו, ואדרבה מוכחא איפכא דא"כ למה ליה אניגרון יערער את השמן לבדו דהא אפשר והוא עדיף ליה טפי, אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו, ומכל מקום אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר. והיינו דאוקימנא בחושש בגרונו דאלמא לא משכחת לה לעולם דמברך עליה בורא פרי העץ אלא בחושש בגרונו, הא בנותן לתוך אניגרון שלא מחמת רפואה לא מברך על השמן אלא על האניגרון. והא דמייתי ברייתא דחושש בגרונו בשבת לאו למימרא דדוקא בשבת מברך על השמן, אלא מלתא בעלמא דקאמר ולומר דפעמים שהשמן הניתן לתוך אניגרון עיקר, וכדקתני בברייתא החושש בגרונו נותן שמן לתוך אניגרון ובולע.

קמחא דחטי רב(י) יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. פירוש: קמחא דקליות של חטים הא שאר קמחים לא שאינו בר אכילה. וקיימא לן כרב יהודה, מדקאמר ליה רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דשמואל ור' יוחנן קיימי כותיה. והא דדחה רב נחמן ואמר דשאני קמחא דאית ליה עלויא אחרינא בפת, דיחויא היא ופשטה כרב יהודה אזלא, הלכך קיימא לן כוותיה. וכן פסק הראב"ד ז"ל. ומיהו רבנו האי גאון ז"ל פסק משמא דכולהו רבוותא כרב נחמן, משום דלאו דרכייהו דאינשי למיכל קמחא. ומשמע דאינהו מפרשי ליה בקמחא דחטי ממש בדלא חרכן, ובודאי דההיא לא שייכי אינשי למיכלא, והלכך בההיא מסתבר טעמא דרב נחמן, אבל בשל קליות מסתבר טפי טעמיה דרב יהודה. ואפשר נמי דסוגין מכרעא דלאו בקמחא דקליות מיירי אלא בקמחא דעלמא כדברי הגאונים ז"ל, מדקאמר רב נחמן הכא איכא עלויא אחרינא בפת, ואי בדקלי לא שכיח למעבד מיניה פת ולית ליה עלויא אחרינא. ומכל מקום כולהו פסקי משמע דמיכווני לחדא דאי של קלי בורא פרי האדמה כרב יהודה, ואי בקמחא דעלמא שהכל כרב נחמן, אבל בדשערי אפילו של קלי שהכל דהואיל וקשי לקוקני לא שכיח למיכליה. ובברכה שלאחריהם בין דשערי בין דחטי איכא למימר דמברך מעין שלש, דכיון דאילו אפו ליה מברך שלש כי לא אפו ליה מברך מעין שלש, וכדמשמע לכאורה מפלוגתייהו דרבן גמליאל וחכמים דמייתי לה לקמן (ברכות לז, א) דקתני כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת רבן גמליאל אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש, דאלמא כל שלא אפאו מברך עליו ברכה אחת מעין שלש ואפילו כוסס את החטה ואפילו אכיל קמחא בין דחיטי בין דשערי. ובתוספות אמרו שאינו מברך מעין שלש אלא על שבעת המינין ולא מין דגן או מין דגן דעשאו כעין דייסא ודכותיה שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, הא על מי שמברכין עליו בורא פרי האדמה אין מברכין עליו בסופו אלא בורא נפשות, שלא מצינו שתקנו בכל מקום מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה, דלקמן בפרקין (ברכות מד, א) אמרינן ברכה אחת מעין שלש מאי הוא, מחמשה המינין על המחיה ועל הכלכלה, ושאינו מין דגן על העץ ועל פרי העץ, אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר. והא דאמרינן לקמן (ברכות לז, א) כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת ברכה אחת מעין שלש, הכי קאמר דבשלינהו ועבדינהו כעין דייסא, אבל כוסס את החטה או את הקמח שאינו מברך עליו בתחלתו אלא בורא פרי האדמה, בסופו בורא נפשות. ותדע לך דההיא ודאי בדבשלינהו מיירי ולא בכוסס חי, דהא קתני בהדיא רבן גמליאל אומר שלש ברכות, ואילו בכוסס את החטה אסיקנא לקמן (ברכות מד, א) דאפילו לרבן גמליאל אינו מברך עליו שלש ברכות, וטעמא דמלתא משום דלא הוי אכילה חשובה כל כך ואפילו קלי, ועוד ראיה מדתניא (לז, א) הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, אלמא מדלא קתני הכי בכוסס שמע מינה דוקא בשאפאה ובשלה ושאין הפרוסות קיימות הא בכוסס לבסוף אינו מברך ולא כלום, ועוד דלמה ליה לאשמועינן בשאפאה ובשלה ואין הפרוסות קיימות דמברך עליו לבסוף מעין שלש הא אפילו בכוסס חי מברך עליו כן, וכ"ש בשבשלה, אלא דאיכא לדחויי בהא דדילמא הכא איצטריך לאשמועינן דאע"ג דאפאה כיון דבשלה ואין הפרוסות קיימות לא מברך אחריו שלש ברכות כיון דליכא תוריתא דנהמא. וכן כתב הראב"ד ז"ל דלא מברכינן מעין שלש בכוסס את החטה לפי שאין בו לא כלכלה ולא מחיה ולא מזון, אלא בורא נפשות מברכין עליה, וכן כתב לקמן בשמעתא דדברים הבאים בתוך הסעודה. ומכל מקום אמרו בשם ר"ת ז"ל שמברך לאחריו מעין שלש. והמחמיר שלא לכוס כלל לאפוקי נפשיה מפלוגתא תבא עליו ברכה, וכענין שאמר בירושלמי דפרקין (ה"א): רבי ירמיה בעי אהין דאכל סלת ובדעתיה למיכל פיתא מהו מברך עליה בסופה. אמר רבי יוסה דהכי לא אכל ר' ירמיה סלת מן יומוי. ופירוש משום ספק ברכה.

ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל. וטעמא דמלתא כדאמרן דכל מידי דלא נטעי אנשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל, דלא מקרי פרי. והלכך אותן שקדים הקטנים שאדם אוכל קליפתן החיצונה בעודן רכין לא מברכין עליה אלא שהכל, דלא נטעי אינשי אדעתא דקליפתן, וחלופם בשקדים המרים דקטנים מברכין עליהן בורא פרי העץ דאדעתא דהכי נטעי להו, גדולים ולא כלום לפי שהן מרים ואינן ראוין לאכילה. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל.

רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והתמרות והקפריסין, רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד. ומתניתין דקתני על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, איכא למימר דאתיא כרבי אליעזר, ואף על גב דלדידיה אין העלין מתעשרין דלא חשיב להו אפילו כירק, מכל מקום לענין ברכה כיון דמתהני מיניה ונטעי ליה אינשי אפילו אדעתא דהני כשותא, ברוכי מברך אפילו אעלין בורא פרי האדמה, אבל לענין מעשר דמדרבנן לא חייבו אותו על העלין. אבל לרבי עקיבא לא אתיא, ולרבי עקיבא לא מברך אקפריסין בורא פרי העץ אלא על מה שהוא עיקר הפרי, וכיון דלדידיה אין מתעשר אלא אביונות, שמע מינה דלא חשיב ליה פרי העץ והלכך אפילו לענין ברכה כן. ותדע לך דאילו אפשר לחלק בפרי העץ בין ברכה למעשר וערלה, מאי קא מותיב ממתניתין דנצפה לרב, דלמא ברכה שאני, והלכך לדידן דקיימא לן כרבי עקיבא אף לענין ברכה לא מברכין אקפריסין בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ומקצת ספרים גרסי נמי הכי בהדיא בשלהי שמעתין במסקנא דשמעתא: מדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עלויה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאינו מלשון הגמרא אלא מהרב בעל ההלכות ז"ל ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ. ואינו מחוור כמו שכתבתי דאם כן לא הוי מותיב מינה למר בר רב אשי דאכיל את הקפריסין.