רשב״א על ברכות יד:

אמר רב פפא קא סברי במערבא ואמרת אליהם לא הוי התחלה. קשיא לי תיפוק ליה דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה וכדאמרינן לעיל (ברכות יב, ב) גבי פרשת בלעם, ואם כן האיך היו קורין מיהא אני ה' אלהיכם. ויש לומר דכמו שאין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם התחלה כיון שלא התחיל בעיקר המצוה, הכי נמי אני ה' אלהיכם לא חשבינן ליה בהפסק פרשה כיון שלא אמר מעיקר המצוה כלום. ובהכי נמי ניחא לי הא דפסקינן ליה לקרא דאני ה' אלהיכם ולא אמרי ליה כוליה, ואף על גב דקיימא לן (מגילה כב, א) דכל פסוקא דלא פסקיה ליה משה לא פסקינן ליה. ועוד דהא שפיר למעבד הכי משום דבההוא פסוקא אית ביה יציאת מצרים ותו לא הוה קשיא לן מאי דאקשינן הכא והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, אבל במאי דכתבית ניחא לי, דאי הוו אמרי חד פסוקא לא הוה להו רשותא למימריה אי לא אמרי כולה פרשתא.

הא דאמרינן: דאמר מודים אנחנו לך. פירש רש"י ז"ל דלאו הכי בלחוד קאמר, אלא דלא מתחיל אמת ואמונה אלא מתחיל מודים אנחנו וכו' ושרנו לך מי כמוכה באלים וכו' עד גאל ישראל ואומר אחר כך השכיבנו. ואחרים פירשו שכך בלחוד הוא מברך וחותם בה. ודברי הרב ז"ל נראים עיקר.

אמרי שלוחא הוא דעוית. כתבו בתוספות שרבנו יצחק בר' יהודה שלח בשביל טליתו, ושהה השליח ובא בין קריאת שמע לתפלה ופסק ונתעטף בטליתו והתפלל, והביא ראיה מהא דרב. ובתוס' אמרו שאינה ראיה, דשאני תפילין שהוא צורך תפלה כדאמרינן בסמוך (טו, א) כל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל זו היא מלכות שמים שלימה. ונראים דבריהם, שאם אתה אומר כן אף הוא פוסק לשאר כל המצות דמאי שנא טלית.