רשב״א על ביצה כז.

אתו ואמרו לרב אמי אמר להו שפיר עבד דלא הוי חזי. והכי קיימא לן דאין רואין מומין לכתחלה ביו"ט כהא דאמי וורדינאה דלא הוה חזי ור' אמי (שבקיה) [שבחיה] ואמר שפיר עבד דלא חזי, וגרסינן בירושלמי (ה"ד) אתא עובדא קמי רב אמי וסבר מימר ר' יודא ור"ש הלכה כר' יודא אייתי רב אושעיא מתני' דבר קפרא מן דרומא תנא וחכמים אומרים כל שמומו ניכר מעי"ט ולא התירו מומחה אלא בי"ט אין זה מן (המורי') [המוכן] (וחזי) [וקיבלה וחזר ביה] ביומיה. ואם עבר וביקרו והוה מאתמול מותר דדעתיה עליה, ואפילו שחטו קודם שהראה את מומו במומין שבגוף דלא משתנו מותר, דר' מאיר דאמר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור לית הלכתא כוותיה דהא ר' יהודה פליג עליה ושרי ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ור' מאיר נמי לא אסר אלא משום קנסא וכדאמרינן ר' מאיר דקא אסר קנסא הוא דקניס, ואף על גב דאמרינן הלכה כר' מאיר בגזירותיו (עירובין מז, א) [דוקא בגזירותיו] אבל לא בקנסיו וכן אמרו בתוספות וכן אמרו משום בה"ג. ואם הראהו לחכם מעי"ט מותר להתירו בי"ט ואפילו לכתחלה, וכעובדא דההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא בהדי פניא דמעלי יומא טבא והוה חייף רישיה דלי עיניה וחזייה למומיה ולמחר שרייה.