רשב״א על בבא מציעא צב:

הא דאקשינן: אי הכי גדולים נמי ומפרקינן

גדולים ידעי וקמחלי. איכא למידק, והא למאי דמוקי לה איהו נמי במעלה להם מזונות ומשל שמים הוא אוכל על כרחך טעמא דגדולים משום דידעי וקמחלי, וכדקתני טעמא מפני שיש בהם דעת. ויש לומר דהכי קאמר, בשלמא אי מעלה להם מזונות וגדולים נינהו, סתמא דמילתא ידעי ומחלי, אלא כשאין מעלה להם מזונות למה. ופריק דאפילו הכי כיון דגדולים נינהו וידעי דקצץ אביהן ושתקי, סתמא ידעי ומחלי. אלא דתמיה לי מאי קוצץ דקאמר, הא אי מחו קציצתו לא מהניא, ואי שתקי ולא אכלי פשיטא דאין בעל הבית חייב לשלם, שהרי לא מנעם הוא מלאכול שהם הם שמשכו ידיהם מלאכול ומאי ידעי ומחלי דקאמר, ואפשר דמשום סיפא נקטה, דקטנים שאין בהם דעת אינו קוצץ עליהם לכתחלה שמחמת קציצתו הם נמנעים מלאכול, סבורים שהאב רשאי לקוץ עליהם ומשום כך נמנעים, ואפילו הודיעם אינם בני מחילה. (שיטמ"ק).

במאי אוקימתא לברייתא במעלה להם מזונות אי הכי קטנים נמי. קשה לי, מאי אי הכי דקאמר, דהא איהו נמי אוקי ברייתא במעלה להם מזונות וכו'. וי"ל דהאי אי הכי לא אתמר באי אמרת בשלמא, וכיוצא בו יש בריש מכילתין (ט, א) אי הכי נקני רכוב במוסרה, וכן בפרקין (לעיל בבא מציעא פח, א) גבי תאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר אי הכי בעל הבית נמי, דלא מתפרש לפי דעתי באי אמרת בשלמא. וא"נ י"ל, דמאן דאקשי השתא אי הכי לא מוקי להו הא והא במעלה להם מזונות, אלא לישנא דגמרא הוא דמקשה בין להאי אוקמתא בין לאוקמתא קמייתא.

צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי להו רחמנא. אבל לצערא דעבדו ושפחתו לא חיישי, ואפילו כשאין מעלה להם מזונות נמי למאן דאמר יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך, כדמשמע בסמוך. (שיטמ"ק). ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל, והילכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. וקשיא לי דאם כן היכי קתני בברייתא לעיל (בבא מציעא צא, א) החוסם את הפרה ודש בה משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור, דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוה הוה דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום. וליתא, דודאי בדכותה בעבדו ושפחתו אם חסמן בע"כ משלם הוא וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו, ואפילו למ"ד משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל, וה"ה והוא הטעם בבהמתו. (שיטמ"ק).