רשב״א על בבא מציעא פ.

גמ': אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתקלא. תימה הוא לאביי היכי אפשר דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מהתבואה. והרב רבי אברהם בר רבי דוד פירש דאביי בגדושות מוקים לה ומשום הכי חייב מפני שהשעורים גודש שלהם גדול מגודש החטים. ובתוס' שלשה קבים ונפחא חייב והיינו דאמרינן תרגמא במחיקתא ואע"פ שתקן מעט חטין ושעורין לא תקן תבואה והביא תבן אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הלכתא כוותיה, הרמב"ן. והרשב"א כתב וכל אינו מספיק. ע"כ.

להביא לתך חטין והביא ט"ז שעורים חייב. כך גירסת רש"י, וקשה לאביי. גריס והביא ט"ז שעורים פטור, ולפי גירסא זו יש אומרים דלתרווייהו מקשה, דאפילו רבא מודה במוסיף סאה שהוא חייב, וכדאמרינן לעיל דאקשינן ליה ממתניתין דקתני ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו ג' קבין, ופריק לא סאה, אלמא מודה הוא בסאה דחייב. ויש מפרשים דלרבא לא קשיא, דאפילו סאה של שעורים אינו משוה את המשקל ללתך חטין, וסאה דקאמר לעיל לאו דוקא, אלא בכדי משקלו קאמר. ונראה לי לפי פירוש זה, דלפי ששנו במשנתנו שתי מדות בתוספת ג' לוגין וסאה, והקשו עליו מאי לאו ג' לוגין, אמר איהו, לא השיעור הגדול שהוא במשנתנו דהיינו סאה, ולאו דוקא. (שיטמ"ק).