רשב״א על בבא מציעא עד

ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה. פירש רש"י ז"ל שעשאו חמיו שליח לפסוק עמהם וזל נדוניא ורצה לחזור, שאין חמיו חפץ לקבלה בדמים הללו, ואמר לי רב פפא, אי לא פסקת כשער הגבוה קבל עליך מי שפרע, ואמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, ותיפוק ליה דשוייה שליח מעקרא, כלומר שחמיו עשאו שליח וחמיו חזר בו ומה בידו של זה לעשות שבית דין מקל(ק)לין אותו, וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דמציא אמר ליה היה [לך] לפסוק כשער הגבוה, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובדבר עיוות במה שהיה עליו לתקן לא היה שלוחו, ע"כ. ומכאן שאין שליח מקבל מי שפרע, ולא אפטרופא היכא דיהיב זוזי ולא משך וזל וכדמוכח בפרק קמא דקדושין. ושמעינן מינה, דהיכא דלא שינה שליח שליחותו וחזר בו המשלח השליח פטור, דמה בידו לעשות, אבל המשלח חייב, דדבורו של שליח דבורו של משלח הוא הואיל ולא שינה, ואינו יכול לטעון אתה קלקלת שליחותי. וכן כתב הראב"ד ז"ל. עוד כתב הראב"ד ז"ל בענייני השליחות זה לשונו, כל מקום שהשליח משנה שליחותו השליח משלם והמעשה קיים, וזה דבר ברור הוא מכמה מקומות, ולא עוד אלא כל מקום שהוא קרוב לשנוי, כגון מעשה דאבימי בריה דר' אבהו (כתובות פה, א), דכיון דאמרי ליה שקול מינייהו שטרא, כיון דפשע ולא שקל שטרא מקמי דלא יהיב לידו זוזי, פושע הוא ומשלם, אבל היכא דלא שני ולא קרוב לשנוי, מעשיו בטלים לגמרי, ראיה לדבר, אלמנה שמכרה שוה מנה ודינר במנה שמכרה בטל (שם ק, א וע"ש בתוס'), ושליח כאלמנה (כתובות צח, א), ומההיא מילתא דקדושין (מב, ב), דאמרינן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח, ולא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח לא, אמרינן ליה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כלומר שאינו נקנה מקח אלא מעשיו נמי בטלים, עד כאן לשונו.