רשב״א על בבא מציעא עג.

החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואין חוששין. פירש רש"י ז"ל, החמרין המשתכרין בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר, מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם בזמן פלוני הפירות כשער מקום הזול, ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת מעות כדמפרש ואזיל מאי טעמא רב פפא אמר וכו'. ואיכא למידק, דאם כן הלואה גמורה היא, כיון שהפירות באחריות החמרים [ו]אין בעלי בתים נותנים להם שכר עמלם, נמצא אלו לווין ומעלין להם בשכר המתנתם פירות בזול למקום היוקר. ואפשר לומר, כיון דאלו הוזלו פירות בנתיים במקום היוקר יותר ממה שלקחום במקום הזול קבלום בעלי בתים של מקום היוקר בסך שלקחום, היו אלו חמרין [שלוחים – רמב"ן] של בעלי בתים, ונוטלים שכר עמלם וטורחם מבעלי בתים ומעמידים להם פירות כמו שקונין שם במקום היוקר, ואע"פ שמקבלים עליהן אחריות הדרך, הרי אלו כשומר חנם שמקבל עליו להיות כשואל ואין המעות הלואה, ואע"פ שמוציאין אותה במקום היוקר לצורכם, אינן אלא כשלחני או חנוני שמשתמשים במעות שמפקידים אצלם (כלעיל בבא מציעא מו, א), ולפיכך הקשו מאי טעמא, כלומר זו כהלואה היא הואיל ומקבלים עליהן אחריות הדרך, ומחמת שכר המתנה הן מוזילין להעמיד להם פירות במקום היוקר כבמקום הזול, ופריק דלאו משום שכר הלואה הוא, אלא מה שמקבלים עליהם אחריות הדרך משום דניחא להו בהכי, משום דבעלי בתים אתנו להו דמגלו להו תרעא, אי נמי דמוזלי גבייהו.

פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. פירש רש"י ז"ל, לקנות פירות הפרדס בכך וכך בשנה, אוסר רב, דכיון דלקמיה שויא טפי הוה ליה כאגר נטר לי, ושמואל שרי, דכיון דאית ביה תיוהא, דפעמים לוקה הפרדס בברד או שמחמיץ היין ואפילו הכי מקבל ליה הלוקח, לא מחזי כאגר נטר לי. ומודה רב בתורי. במקום שבוצרים בשוורים בעגלה, ומליכים העגלה בין שורות הכרם ומתקלקלים רגלי השוורים בקלחי שרשים שבקרקע והפסדן רב. ואיכא למידק, דהא תניא בברייתא מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחילי גוזזות מכור לך מה [שכורתי רודה] מכור לך הרי זה מותר, ולא עוד אפילו אמר לו כך וכך בכך וכך מכור לך מותר, כל היכא דקא רבו מיניה כדלועים ופירות דכי פסקת להו לא אתו אחריני בפסקייהו וכדאי' לעיל (בבא מציעא סד, א ושם בתוס'), והכי נמי גבי שדה, [תוספתא פ"ו, ה"ג] אומר אדם לחברו הילך מאתיים זוז על מה ששדך עושה, ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע סאתים בסלע. וי"ל דכל היכא דאיתנהו לפירות גמורין ראויין ללקיטה כההיא דכוורת ועזים שרי, דהא יש לו וכל שיש לו שרי, והיכא דליתנהו כלל נמי שרי, והיינו מה ששדה עושה, אבל היכא דצמחו ולא נגמרו, אי נמי דהוה סמדר ולא נגמר ללקיטה והוה ליה כאגר נטר לי. וכל זה אינו שוה לי. והראב"ד ז"ל פירש [בש"מ – ג"כ] שמוכר לו פירות שנה. והקשה הוא, ויהא זה כמשכנתא דסורא או כמשכנתא בנכייתא. ותירץ דלא דמי, דהתם המלוה עובד אותה והוא כלוקח את הקרקע לשנה או כאריס, אבל זה המוכר עובד אותו ולא מכר לו כי אם את הפירות. ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו אם יחרוש אותו בשוורים של קונה מותר, מפני שמצוי בהם ההפסד ויצא הזול כנגד ההפסד. גם זה אינו מחוור, דקשיא (דמה שטורחי דידה) [ברייתא (לעיל בבא מציעא סד, א) דמה שכוורתי רודה בש"מ] מכור לך, ועוד אם האיסור מחמת שהמוכר עובד אדמתו וההיתר לרב כשעובד אותה עם שוורים של לוקח, הוה ליה לפרשה ומודה רב בתורי של לוקח. והרמב"ן ז"ל [ש]פירש, כשפירש כך וכך, גם זה אינו מתיישב, דאין זה בכלל לשון פרדיסא שהכל תלוי בקציצה אם קצץ כך וכך בכך וכך והוה ליה לפרושיה, ועדין צריכה תלמוד.