רשב״א על בבא מציעא עב.

ר' יוסי אומר בין כך ובין כך, גובה את הקרן וגובה את הרבית. כלומר בנכרי שלוה מעות מישראל ונתגייר, בין זקפו ואחר כך נתגייר ובין נתגייר ואחר כך זקפו, וכדמפרש טעמא דר' יוסי בגמ', שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה, אבל בישראל שלוה מעות מנכרי, מודה ר' יוסי לרבנן דאם קודם שנתגייר זקפו במלוה גובה את הרבית, ואם לאחר שנתגייר אינו גובה את הרבית.

אמר רב הונא הלכה כר' יוסי. ובירושלמי (דפרקין ה"ה), פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מנכרי, דגרסינן התם, ר' יוסי אומר ישראל שלוה מן הנכרי ונתגייר, זקפו עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן וגובה את הרבית, ואם זקפו משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הרבית, אמר ר' יעקב בר אחא מאי טעמא דבר קפרא, מכיון שאתה מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר, ע"כ. אבל אנן לא קיימא לן כבר קפרא דירושלמי, דיחיד הוא אצל ר' יוסי ורבנן. ובנכרי שלוה מעות מישראל דאמר ר' יוסי דבין כך ובין כך גובה את הרבית, יש מי שאומר דוקא שזקפו אבל לא זקפו לא, ויש מי שאומר אפילו לא זקפו, וזה נראה לי יותר, דכיון שלא זקפו עד שלא נתגייר מה לי זקפו מה לי לא זקפו, דהא טעמא אינו אלא משום דבהיתר נתרבה עליו, ואין זה כאבק רבית דנימא זקיפה כפרעון ולא מסלקינן ליה בלא דהכא אפילו אבק רבית ליכא, וטעמא דכדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה איתיה אפילו בשלא זקפן, הלכך לעולם גובה את הקרן ואת הרבית, ועוד דאם איתא הוה להו לאפלוגי בדידה, במה דברים אמורים כשזקפן עליו במלוה אבל לא זקפן גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, אלא משמע כדאמרן, כך נראה לי. שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית. פירש רש"י ז"ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני [מנה ברבית], כך וכך לזמן פלוני. וסעד לדבריו יש, מדאמרינן בסמוך גבי שטרי חוב המוקדמין, אמר ר' יוחנן אפילו תימא רבנן, (ורבית) גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, ואם אין רבית מפורשת בשטר אף בהא ניגזור שמא יגבה את הרבית. וגובה ואינו גובה שאמרו, יש מפרשים ממשעבדי קאמרי, אבל מבני חרי אפילו ר' מאיר מודה. וא"ת אם כן במה הוא גובה מן המשועבדים לרבנן, והלא עדיו פסולין הם ובני מלקות נינהו, משום דקא עברי אלאו דלא תשימון עליו נשך, וכל דארבעים בכתפיה אינו כשר. י"ל דעדים לא משמע להו דעברי נינהו בלא תשימון, דעל מלוה הוא דמשמע להו לאינשי, וכיון שכן לא מפסל לעדות ולשבועה בכך, וכדאמר בריש מכילתין (ה, ב), והא קא עבר בלא תחמוד, ופריקנא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ואי נמי בעי הכרזה בפסולים דרבנן וברייתא בלא וא"ת עוד, לרבנן היאך גובה ממשעבדי, נימא לא ניתן ליכתב. לא היא, דכיון דכתוב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה, אע"פ שחזר וכתב ורבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו, ואע"פ שהריבית לא ניתן ליכתב, הקרן ניתן ליכתב, אבל בשטרי חוב המוקדמים זה הכתוב בו לא ניתן להכתב כלל. ויש מפרשים, דגובה ואינו גובה מבני חרי קאמרי, דלר' מאיר קנסינן ליה ולא גבי כלל ואפילו חייב מודה, ולרבנן גובה מבני חרי כשחייב מודה או בעדים אחרים המעידים על אותה מלוה על פה. וראייתם מדתניא בתוספתא (פ"ה ה"ט), המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו, בא לבית דין יקרעוהו. והרמב"ן ז"ל כתב דאינה ראיה, שאע"פ שגובין קרן על ידי שטר זה, כיון שהבעלים עצמם מצווין לקרעו אף בית דין קורעין אותו, אבל אם הוציא מלוה שטרו בבית דין גובה את הקרן על פי שטר זה. וכן מסתברא לי, דאלו לבני חרי למה להו למנקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית, לימא מלוה שיש בה רבית ר' מאיר אומר אינו גובה וכו', וכי תימא. דלרבותא נקטיה לומר דאפילו בשטר דמילתא אלימתא, לר' מאיר אינו גובה אפילו קרן ולרבנן גובה קרן לבד ומבני חרי ולא ממשעבדי, לא היא, דלר' מאיר כיון דטעמיה משום קנסא מה לי בשטר מה לי בעל פה, ולרבנן הא לא מפרשא בהדיא דלא לגבי קרן ממשעבדי, ואם איתא הוה להו לפרושי בהדיא, וחכמים אומרים גובה את הקרן מבני חרי ואינו גובה את הרבית, כיון שעקר חדושא בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חרי. ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא, דכיון שהביאוה עם שטרי חוב המוקדמים דפסולים ולדמויי לה, וההיא דוקא פסולין לגבי משעבדי ולא לגבי בני חרי, דלכולי עלמא מבני חרי גבי, דאלמא אפילו לר' מאיר לא קנסינן ליה להפסיד לגמרי, הכא נמי לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי, אבל מבני חרי גבי, ולרבנן קרן אפילו ממשעבדי כשטרי חוב המוקדמים אליבא כר' שמעון בן לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני. והרמב"ן ז"ל כתב, דאלו היתה רבית מפורשת בשטר, כלן נפסלין כבר, ואינו גובה בשטר זה ממשעבדי, אלא הכא בשטר שאין הרבית מפורשת בו ולא ידעו העדים באותה רבית, אלא שבאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל רבית היתה שם כך וכך, ואי נמי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמרו הן בעצמן כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת נפשות וכך וכך רבית יש בו דנאמנים (עי' כתובות יח, ב). וא"ת אם כן ליגזור לרבנן שמא יגבה את הרבית, וכמו שגזרו בשטרי חוב המוקדמין שמא יגבה מזמן ראשון. י"ל דשאני (התם) [הכא], דאפילו יטרוף הרבית אין בו איסור בקרן, ואפילו יטרוף מן הלקוחות, שהקרן ניתן ליכתב, ואע"פ שיש בו אסור ברבית, רבנן לא קנסי היתרא אטו איסורא, אבל התם אי גבי מזמן ראשון הרי טרף הכל שלא כדין מן הלקוחות, ולא ניתן להכתב כלל מן הזמן הראשון. ומ"מ מודה הוא הרב ז"ל דגובה את הקרן שאמרו, ממשועבדים קאמר.

הא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין. פירש רש"י ז"ל פסולין לגבות בו ממשעבדי אבל מבני חרי מגבא גבי, וכן עקר, מדאמר נהי דלא גבי מזמן ראשון [ניגבו] מזמן שני, ואוקמה שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור' מאיר היא, אבל לרבנן (מכר) [גבי] מן המשועבדים מזמן שני, ור' יוחנן נמי דאמר אפילו תימא רבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון, משמע דדוקא משום גזרה, (דמגבי) [דאי גבי] ביה מזמן שני מן הלקוחות אתי למגבי מזמן ראשון, ולענין גביית לקוחות, הא מבני חרי מגבא גבי דליכא גזרה כלל. וא"ת והלא עדים פסולים הם שהקדימו השטר. וי"ל כגן שלא הקדימו השטר אלא שכתבו שטר ללוה אע"פ שלא היה מלוה עמו ובשטר דלא אקנייתא, וכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דפסול, כדאמר רב אסי בפרקין קמא (יג, א) גבי מצא שטר חוב, ודלא כאביי דאמר עדיו בחתומין זכין לו, ומאן דלא ידע דרב אסי לא מפסיל ולא רשע הוא. אי נמי כשטעו בין מלא לחסר. א"נ שהיו אנוסים מחמת נפשות, וכשאין כתב [ידם] יוצא ממקום אחר ונודע הדבר על פיהם. ובירושלמי במסכת (ראש השנה) [שביעית פ"י ה"ג] אמרו, מי מודיע, ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומים בשטר מודיעים. לא כן אמר (ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן) (אמר ר' שמעון בן לקיש) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שהוחקרה עדותם בבית דין, תמן כשאמרו לא חתמנו כל עקר, ברם הכא אומרים על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ע"כ, ובמס' ראש השנה פרק קמא (ב, א בד"ה אמר) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

הכי גרסינן: לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים. ולא גרסינן מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דהא קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו, אלא גובה מנכסים משועבדים גרסינן, ולא איתיידע היכא אמרה רב אסי. וא"ת והיאך גובה בהודאתו מנכסים משועבדים, ליחוש לקנוניא, דכל שחב לאחרים אינו נאמן, כדאמר בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יט, א), לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. י"ל דגובה מן המשועבדים ששעבד לאחר הודא קאמר, וקא משמע לן דאע"ג דלא נתקיים בחותמיו לא אמרינן כיון דלא סהדי מפקי לקלא לא יטרוף, אלא אמרינן כיון דמודי ביה הוי שטרא, דאיהו משוי ליה שטרא, והכי קאמר, כי היכי דאמר רב אסי דמשוינן ליה שטרא אפומא דידיה ואפילו לגבות ממשעבדי, הכי נמי משוינן ליה שטרא אפומיה, ואע"ג דטעין מכירה בטלה היא גובה אפילו ממשעבדי.