רשב״א על בבא מציעא סג.

שמע מינה מדר' אושעיא תלת שמע מינה מעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן [דלא] כאיסרו בא לידו. דהא אפילו בבא לחוב בדמיהן קא שרי,

ושמע מינה והוא דיש לו וכדקתני בכלן אם יש לו מותר, והא דלא כברייתא דלעיל [בבא מציעא סב, ב] דקתני שאפילו עמד לו על גרנו אם לא באסרו בא לידו אסורים, ולכולי עלמא אם אין לו ובא לחוב בדמיהן אפילו יצא השער אסור, וכדקתני בכלן אם יש לו מותר ואם לאו אסור. וכתב הרמב"ן ז"ל דכל שיש לו מותר ואפילו לא יצא השער, והא דקתני ר' אושעיא ועשאן עלי כשער של עכשיו, אינו אלא ללמדך שאע"פ שיצא השער אם אין לו אסור, שאין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש דכל שיצא השער מותר אע"פ שאין לו דאע"פ שאין לזה יש לזה, (ואע"פ) [והיינו] דאמרינן ושמע מינה והוא שיש לו. ונראין דבריו באמת, דהא טעמא דיציאת השער אינו אלא משום דאם אין לזה יש לזה, וכל שאין לו ובא להעמיד מלוה עליהן אין אומרים אם אין לזה יש לזה דבמה יקנה, אבל כשיש לו הרי שיש לו ואוזולי אוזיל גביה, בין בא באסרו בין בא לחוב בדמיהן. והרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"י ה"ו) כתב והוא כשיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו, ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה אחת לוה עליה כמה טיפין (לקמן בבא מציעא עה, א). ונראה דטעמא דמילתא, דבלוה כל שיש לו טיפה ולוה עליה כמה טיפין, רואין כאילו לוה טיפה נגד טיפה שיש לו, ואחר כך כלוה ב' טיפות כנגד שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר וטעם נכון הוא. וכתב רש"י ז"ל, דכל שיש לו מותר אע"ג דלא [משיך, כי מוקיר] ברשותיה מוקיר, ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עליה במי שפרע.

הא דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פירש רש"י ז"ל, דמים מעות, דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיניה מחזי כרבית, אבל כל שנוטל פירות ואפילו פירות אחרים בדמי הפירות שקנה באמנה, מותר, דבפירות [לא] מנכר הרבית, ור' ינאי דאמר מה לי הם מה לי דמיהן, שרי אפילו למשקל מיניה זוזי. ואינו מחוור, דאם כן, מאי קאמר לעיל שמע מינה מדר' אושעיא דאיתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן, דר' אושעיא לא קאמר דלישקול מיניה זוזי, ופירא הוא דקא שקיל, יין תחת חטים ושמן תחת יין, ובפירות אפילו רב מודה. ועוד, מאי קא מקשה ליה לרב מדקתני אם יש לו מותר, דהא רב נמי מודה בהא כל דשקיל מיניה פירא. (ורש"י) [ורבינו שמואל] ז"ל [פירש], עושים אמנה בפירות למשקל מיניה ההוא גופה דפסק עליו אף על פי שהוקר, אבל ליטול דמים בין בזוזי בין בפירא אחרינא אסיר, דפירי אחריני נמי קרי להו דמים, ור' ינאי כי שרי דוקא ליטול פירי ואפילו פירי אחריני בדמי האי פירא, אבל למשקל זוזי בין למר בין למר אסור. ואינו מחוור, מדאמרינן בב"ק פרק הגוזל (בבא קמא קג, א) רב כהנא יהב זוזי אכיתנא, איקר כיתנא, זבניה ניהליה מרוותא דכתנא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה מי איזול ואשקול זוזאי, אמר ליה, אי כדמזבני ליה אמרי האי כתנא דכהנא הוא, זיל שקול, ואי לא לא תשקול, ואמרינן התם, אמנה היא, ורב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושים אמנה בדמים, אבל לר' ינאי למשקל זוזי שרי, אלא בין לרב בין לר' (יוחנן) [ינאי] אין הפרש בין שנתן לו דמיהן במעות או בפירות, (אבל) [אלא] כל שלא נתן לו אותן פירות ממש, לרב אסור ולר' ינאי בין פירות בין מעות מותר.

צד אחד בריבית מותר. וא"ת, אם כן סאה בסאה לר' יהודה לשתרי, דשמא לא יתייקרו. י"ל, דשאני התם דמאליהן מתייקרין, ולא אמרו צד אחד ברבית מותר אלא כשההתר תלוי בידם, שאם ירצה יתן פירות ולא מעות, ואם ירצה מוכר לא יביא מעות תוך אותו זמן. והראב"ד ז"ל פי', דוקא בדיאכא צד מכר, ואף רש"י ז"ל כן פי', וזה לשונו, צד אחד ברבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר.

רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל, אע"פ שהתנה הלוקח שאם לא היה מכר יחזיר הפירות שאכל, אפילו הכי קא אסר תנא קמא, משום דבשעת אכילה קא אכיל רבית ועבדיה לאיסוריה. ותימה הוא, דכל שהתנה שאם לא היה מכר יחזיר הפירות, נמצא שלא אכל רבית ולא עבד אסורא שבתנאי אכלן. ובתוספות פירשו, שאם התנה שאם לא יהיה מכר ינכה לו מן הדמים לכולי עלמא שרי, אלא הכא כשהתנה שאם יפרע לו כל מעותיו תוך הזמן יחזיר לו הוא כשיעור מה שאכל. וא"ת, ומה להם להפוכי מטראתא ולהתנות בכך. י"ל, מפני שהלוקח רוצה לסבב שלא יהו מעות מצויות אצל המוכר, ופעמים שלא ימצא לפרוע לו כל מעותיו, ואלו היה מנכה לו מן המעות כשעור מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר.

השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן, מה לי דמיהן מה לי הן אמרינן. פירש רש"י ז"ל, כי היכי דאמר ר' ינאי גבי פרעון הם ודמיהן שוין ואף על פי שהוקרו, כי היכי דשרי לטול הם כלומר הפירות, הכי נמי שרי ליטול מעות שהם דמי הפירות שחייב לו המוכר, כך אם בא ליקח פירות ולפסוק על שער שבשוק שרי ואף על גב דלית ליה הנהו פירי, דמה לי אם יש לו פירות בעצמן שהם דמי מעות שנותן לו הלוקח, ומה לי הן כלומר המעות, הרי יכול לקנות בהן הפירות בשוק אף על פי שאין לזה יש לזה. וא"ת, מאי קא משמע לן רבא, מתניתין היא, (לקמן בבא מציעא עב, ב) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, הא יצא השער פוסקין, י"ל, דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא כשיצא השער באכלבי וארבי דמשיך תרעייהו(שם בגמ') וטעמא משום דמסתמא לא חיישינן שמא יתייקרו קודם שיפרע, קא משמע לן רבא דטעמא משום דכמי שיש לו דמי, דאף על פי שאין לזה יש לזה, והלכך אפילו [על שער שבשוק] שרי, ומיהו על שער (שיקשו) [שוק של] עיירות דלא (משייר) [משיך] כלל אין פוסקים (שם), דדלמא אדאזיל ואתי יתייקר השער, וכמי שאין לו כלל דמי ואין אדם עשוי ליקח מיד. יש מי שפירש (הרמב"ן ז"ל), דהא דרבא לא שייכא במתניתין כלל, והכי קאמר מה לי דמיהן מה לי הן אמרינן, כלומר, כשם שאם בא באסרו פוסקים על שער שבשוק, כך אע"פ שאין לו [ה]מעות ונתן לו חטים בשוויין, ובא לפסוק באותן חטים יין, מותר כאלו נתן לו דמי הפירות שהן המעות, בין שנתן לו חטים כשער שבשוק בין שנתן לו חטים בשוויין, ואע"פ שלא יצא בהן השער, והא קא משמע לן דלא תימא כי שרו לפסוק על שער שבשוק הני מילי כשבא במעות בידו דמצי למזבן בהו בשוקא, אבל בפירות לא, דדילמא לא מזדבני ליה הני פירי, קא משמע לן דכי היכי דפוסקים על שער שבשוק כשבא במעות בידו, כך פוסקים אם הביא פירות בשויין או כשער שבשוק.